לשמיעת מגוון 16 השיחות
"בפודזקס- מסע בעיקבות הגותו של הרב לורד יונתן זקס זצ"ל", כולן זמינות דרך האתר שלנו. www.hamikra.org
נהנתם? שתפו!
........................................................................
אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ולהמשיך ולפתח את "ה-פודזקס"
ניתן להעביר תרומות:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
.........................................................................
הרב עמיהוד סלומון- רב קהילה- בסרטון של דקה וחצי -"טוקבקים" https://youtu.be/MerL2gMNlPs
&
פרשת תזריע מצורע – "וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת" – בשורת התשועה והגאולה
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
פרשתנו ניצבת בשבת ראש חודש אייר, על גבי גשר התשועה והגאולה, מחג הפסח ליום השואה והגבורה והמשכו ליום הזיכרון והמעבר ליום העצמאות. אלו הם - עשרת ימי תשועה וגאולה , במעבר משואה לתקומה.
פרשתנו עוסקת בתופעת הצרעת ומשמעויותיה החברתיות. מקורה של הצרעת באדם המצורע שהופך להיות טמא, בהוצאת שם רע על רעהו. הבה נבחן את זיקתה של תופעת הצרעת לשני אירועים מכוננים , שיחולו בחודש אייר – יום העצמאות ויום ירושלים. שני אירועים שמביאים עמם בשורה של תשועה וגאולה, של מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו.
האם גם אדם מצורע, יכול להביא את בשורת התשועה והגאולה ?
האם יתכן לומר שאדם מצורע שנתפס כאדם חריג, טמא, מנודה ולא ראוי, יש בכוחו להביא בשורה של תשועה וגאולה, שיש בה עוצמה של תקווה ?
בפרשתנו, אנו נוכחים בתהליך הטהרה של נגע הצרעת ושל המצורע, בהקרבת קורבנות, שיש בו מסר של הקרבה וקירבה של הכוהן אל המצורע וגם של המצורע אל עמו ותורתו : " זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ, וְהוּבָא, אֶל הַכֹּהֵן. וְיָצָא, הַכֹּהֵן, אֶל מִחוּץ, לַמַּחֲנֶה; וְרָאָה, הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת, מִן הַצָּרוּעַ... וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר, אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם: לִפְנֵי ד', פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד...וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן, וְטָהֵר. וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה; וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת, בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם. וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת, וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר: כְּנֶגַע, נִרְאָה לִי בַּבָּיִת... וְטָבַל אֹתָם בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחוּטָה... וְחִטֵּא אֶת-הַבַּיִת בְּדַם הַצִּפּוֹר... וְכִפֶּר עַל-הַבַּיִת, וְטָהֵר. " ( ויקרא, יד', א'- נו' ).
הנה רש"י מדייק לנו את ממד הבשורה: " וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת " - בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן ".
יש במילה נֶגַע, גם משמעות של - עֹנֶג, באותן אותיות, אבל בסדר שונה. יש במילה מַשְׁבֵּר גם משמעות של - מְבַשֵּׂר, באותן אותיות, גם בסדר שונה. בשפה הסינית, המילה מַשְׁבֵּר נכתבת כצרוף של שתי מילים: סכנה + הזדמנות.
הוא אותו רעיון של שֶׁבֶר - לשבור שבר אוכל, בתוך המילה מַשְׁבֵּר. זאת אותה משמעות מיוחדת גם של אירוע הלידה, כשהיולדת יושבת על המשבר, שהוא אותו קו תפר שבין הריון ללידה.
כיצד המצורע הופך להיות מבשר של בשורה מסוג של תשועה וגאולה ,תיקון, תקווה ובניה?
ההפטרה של פרשתנו, מאירה לנו את בשורת התשועה והגאולה של המצורע , באירוע הדרמטי המתרחש בתקופתו של הנביא אלישע. העיר שומרון בירת מלכי ישראל, במצב מלחמה נגד ארם. העיר נתונה במצור כבד וברעב מכפיר. הכול נראה רע, ייאוש משתרר ואובדת כל תקווה. בתוך הייאוש והחשיכה הגדולה, מבצבצת לה קרן אור של תקווה. הנביא אלישע מבטיח כי בתוך יום אחד תוצף שומרון באוכל. הנביא סתם ולא פירש.
במציאות קשה זאת, יושבים בשער העיר שומרון ארבעה מצורעים, שכן מצורעים הם אנשים מודרים מהמחנה ומהעיר. גם הם רעבים. במצב של ייאוש, הם מחליטים להסגיר עצמם לאויב למחנה ארם. הם מגיעים למחנה ולהפתעתם, המחנה מלא אוכל, אך ריק מאדם. המצורעים משביעים את רעבונם: "וַיָּבֹאוּ הַמְצֹרָעִים הָאֵלֶּה עַד-קְצֵה הַמַּחֲנֶה, וַיָּבֹאוּ אֶל-אֹהֶל אֶחָד וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ". אך ברגע זה הם נזכרים באחיהם, אנשי השומרון הנצורים והנתונים ברעב וייאוש. הם אותם תושבי העיר שומרון שהדירו אותם מעירם ומקהילתם. המצורעים מחליטים לא לנקום באחיהם שגרשו אותם מחוץ למחנה. הם מחליטים לעשות מעשה ולשמש אנשי בשורה למען אחיהם תושבי העיר שומרון:"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ לֹא-כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים, הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם-בְּשֹׂרָה הוּא, וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים וְחִכִּינוּ עַד-אוֹר הַבֹּקֶר, וּמְצָאָנוּ עָווֹן; וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה, וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶךְ, וַיָּבֹאוּ, וַיִּקְרְאוּ אֶל-שֹׁעֵר הָעִיר, וַיַּגִּידוּ לָהֶם לֵאמֹר " (מלכים ב', ז').
ארבעה המצורעים הם אנשי בשורת התשועה והגאולה לתושבי השומרון הנתונים ברעב ועל סף החידלון.
המצורעים אינם דואגים לעצמם, בבחינת את נפשי הצלתי. הם אף לא עושים חשבון עם אחיהם שגרשו אותם מחוץ לעיר. הם אינם נוקמים בהם. המצורעים אינם מתמהמהים. הם מבינים שנועד להם תפקיד היסטורי משמעותי בעת היא, של מבשרי התשועה ,הגאולה, התקווה והתקומה לעם ישראל הנתון במצור בשומרון.
המצורעים הופכים להיות שליחי הנביא אלישע איש האלוקים. הם אלו שאותם בחר הנביא אלישע להיות שליחי האלוקים, לבשר לאחיהם על התשועה והגאולה ולחולל מציאות מעשית חדשה. הם , כיפתח בדורו וכשמואל בדורו. המצורעים הופכים להיות מבשרי הגאולה למעבר הדרמטי משואה וחדלון לתקומה ובניה.
הציונות אף היא תשועה וגאולה.
אנו עדים במאות ה 19 וה20 , למנעד סקטורילי על גבי הספקטרום, של מבשרי הציונות והגאולה , - הרצל, וולפסון, מקס נורדאו, משה הס, פינסקר, הרב קוק, הרב מוהליבר, הרב קלישר , הרב אלקלעי ,הרב ריינס ואחרים.
מבשרי גאולת הציונות , נתפשו לא אחת בעיני אחיהם היהודים, כמצורעים וטמאים. הם אף זכו להתנגדות עזה, לדה לגיטימציה, להחרמה והדרה, על ידי ציבורים בעם ישראל בגולה, ערב השואה.
הרב יואל בן נון בספרו " נס קיבוץ גלויות" ( 2011), מספר על עוצמת ההתנגדות "למצורעים" מבשרי הציונות : " גם במונקאטש ( קודמתה של סאטמר ) היה, ושם אמרו : "כתוב בתורה בפרשת ציצית: ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם...", "אחרי לבבכם"- זה הרצל ( הרץ -באידיש = לב ), "ואחרי עיניכם" – זה הרב קוק ( קוק - באידיש = ראיה) ".
במקום אחר בספרו, מספר הרב יואל בן נון : " סיפור נוסף יש לי ממורי ורבי ( הרב צבי יהודה הכהן קוק ). הוא הציב על השידה בחדרו, את תמונתו של בנימין זאב הרצל, בין תמונותיהם של גדולי הרבנים, מהגר"א ועד אביו הראי"ה קוק... כשהרהבתי עוז ושאלתי אותו, מה עושה תמונתו של הרצל בין תמונת הרבנים ?, חייך, האריך בהסבריו ,ולבסוף ענה : " אולי זה לא מוצא חן בעיני מישהו, אבל אותו שלח ד', להתחיל להוציא אותנו מהגלות" .
גם המשוררת רחל (1890-1931 ), שידעה תנ"ך, נדרשת אף היא בשירתה, לסוגי המצורעים מבשרי הציונות והגאולה , וקושרת זאת להפטרה של פרשתנו , וכך היא כותבת : "בשכבר הימים האויב הנורא את שומרון הביא במצור. ארבעה מצורעים לה בישרו בשורה. לה בישרו בשורת הדרור. כשומרון במצור – כל הארץ כולה ,וכבד הרעב מנשוא. אך אני לא אובה בשורת גאולה, אם מפי מצורע היא תבוא. הטהור יבשר וגאל הטהור, ואם ידו לא תמצא לגאול, אז נבחר לי לנפול ממצוקת המצור, אור ליום בשורה הגדול ". הנה נרקמת לה לכאורה קואליציה , בין חסידי מונקאטש, לבין רחל המשוררת החילונית. אך אין כמובן לחשוד בציוניותה ואהבת ארץ ישראל של רחל. שירה של המשוררת רחל נותח על ידי חוקרי שירה וספרות, באופן רב אנפין ומגוון- מדוע רחל כתבה את מה שכתבה ומה הייתה המשמעות של השיר מבחינתה?
ד"ר אורי מילשטיין ההיסטוריון הצבאי ובנה של אחייניתה של רחל המשוררת טוען, ששירה זה של רחל אודות ארבעת המצורעים, הוא שיר תיגר שנכתב בעקבות המשא ומתן בימים ההם, בין תנועת העבודה לבין התנועה הרוויזיוניסטית, שהייתה שנואת נפשה של רחל ושבעיניה הם נתפסו כמצורעים והם לא היו ראויים בעיניה להביא הגאולה והתקומה של מדינת ישראל.
דומה שהתשתית הקלוקלת החברתית של הוצאת שם רע המביאה לצרעת, באה לידי ביטוי אצל יחידים וגם תנועות ,כדוגמת חסידי מונקאטש ואף רחל, בשלילתם בהוצאת שם רע לכל מי שנראה בעיניהם כמבשר בשורה, שאיננו מבית גידולם.
פרשתנו והפטרתה בחודש אייר - חודש גאולת התקומה של עם ישראל בארצו ובמדינתו, בסמיכות ליום העצמאות, מציבות לנו מראה, על בשורת הגאולה והציונות, שמבשריה הם "רחמנא ליצלן" ,אנשים הנתפסים "כמצורעים" בעיני אחרים. שכן, אנו נוטים לא אחת, לראות ולתפוס רק את חיצוניותו של המצורע, אנו רואים רק את הנגע החיצוני בעור בלבד, אבל ממעטים או נמנעים ,לנסות לראות ולהתבונן בפנימיות של האדם הנתפס כמצורע. אולי דווקא הפנימיות של האדם המצורע, היא מרחב נקי טהור ואמיתי, שיש בו כנראה את האנרגיה הראויה, להביא את הבשורה האמיתית, לחולל את השינויים ההיסטוריים, ככלי לשליחותו של הקב"ה, לשנות את פני ההיסטוריה. אנו נוטים לא אחת בחיי היום יום ,להיות שיפוטיים ומכלילים ולתייג אנשים רק על פי המעטפת החיצונית ושיוכם החברתי הדתי והפוליטי. אנו נוטים להכניס אנשים לתוך מגירות של זהויות שטחיות שיפוטיות וטוטליות, באופן בינרי, כמו למשל, דתי ולא דתי או ימני או שמאלני. כאילו אין משהו באמצע. איננו מנסים פעמים לחדור ללב האדם ולנפשו, מעבר לקליפה והניראות החיצוניים. לא פעם קורה לנו שדווקא אותו אדם שלא האמנו בו ולא נתנו לו כל סיכוי , דווקא הוא זה המחולל והמשפיע .
בגשר התשועה והגאולה, משואה לתקומה, אנו מצפים לגאולה השלמה ולביאת המשיח. כך גם רבי יהושע בן לוי, כפי שמסופר במסכת סנהדרין, דף צח' ע"א, נדרש לאתר את מבשר הגאולה בדמותו של המשיח, על ידי כך שכרך את גורלו בחולי צרעת. הוא מוצא את המשיח יושב בפתח העיר רומי, שוכן בקרב חולי צרעת. אם המשיח יאותר בקרב המצורעים, אז מדוע מבשרי הציונות התקומה והגאולה, אינם יכולים לבוא אף הם מקרב "המצורעים"? גם הגאולה יכולה לנבוע ממקומות ומאנשים בלתי צפויים ובלתי הגיוניים, שנתפסים כנגועים בצרעת, אבל בפנימיותם הם מלאי טוהר.
ספר ויקרא העוסק בעבודת הקורבנות , מחייבנו להעמיק בפשר ההקרבה והקורבנות הרבים שתבעה מעמנו גאולתנו, תקומתנו וקוממיותנו, על מנת להגיע יותר ויותר לקירבה למימוש חזון העצמות היבשות של גאולתנו, תקווה בת שנות אלפיים, של נפש יהודי הומיה, להיות עם חופשי בארצנו - ארץ ציון וירושלים.
בימים אלו אנו עדים לחברה סוערת ,מקוטבת ומשוסעת על שבטיה השונים ,מימין ומשמאל, שגם בקרבה פושה נגע הצרעת:" וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת, בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם". חברה שלא מתביישת לתייג בנגע הצרעת את שבטיה השונים. חברה שנגועה בנגע השיפוטיות וההכללות- אתם...הם...כולכם. חברה שנגועה בנגע המצורע- מוציא שם רע, שבט בשבט אחר. חברה שמאיימת על ערך הערבות ההדדית – "כל ישראל עֲרֵבִים זה לזה".
אך בכל החשכה שלפתע השתררה עלינו, מבצבצת לה קרן אור של תקווה, ממשכן הנשיא , שעיני כולם נשואות אליו ומייחלות לבשורת התשועה והגאולה בעת הזאת, לבשורת האחדות והערבות ההדדית, לבשורת קדושת טוהר יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה ולבשורת רוממותו של יום העצמאות.
הנה מאמרו של הרצי"ה ( הרב צבי יהודה קוק, 1891-1982) – "את אחי אנכי מבקש", שכה נדרש בימים אלו:" את אחי ואת אחיותי, בכל חלקי עמנו, שבכל המפלגות ושבכל הארגונים - את כולם אני מבקש ומפיל תחנונים לפניהם, חוסו נא על נפשותיכם ועל נפש עמנו כולו. אל נא יתעלם מאיתנו אף לשעה חומר האחריות, לעומת גודל החורבן וגודל הבנין של פרק זמן נורא ונשגב זה ואל נגיע לידי חילול השם חלילה. אל נא יחליט כל אחד מאיתנו, כל מפלגה וארגון וחלק, אשר כולם הלוא את טובת עמנו ותקומת ארצנו דורשים, כי רק איתו כל האמת וכל הצדק, אל יחפוץ ואל ידמה, במצבנו האיום הזה, להטיל את דעתו בכפיית ידיים על חברו...אל נא נעביר את החופש הציבורי שלנו בדעות ובמחשבות, בשאיפות ובתוכניות, בכוח הידיים והשרשת השנאה והבוז שבלב...ונמצא את הדרך הנכונה והמתאימה לסידור היחסים שבינינו ולתיכון מגמותינו המעשיות- "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבם...תרבה האפשרות של ההבנה ההדדית ושיתוף השפה אשר בינינו, יגדל שלום בונינו, תגדל הצלחת בניננו ותפארת שמנו" (המקור: עיתון הצפה ושאר עיתוני הארץ, מר חשוון התש"ח, נדפס שוב בספר- לנתיבות ישראל של הרצי"ה).
האדם המצורע אכן יכול להביא את בשורת התשועה והגאולה. אך עלינו לפתוח לו את הדלת, כפי שהטיבה נעמי שמר ( 1930- 2004 ) לבטא זאת בשירה- "לו יהי" :" אם המבשר עומד בדלת, תן מילה בפיו, כל שנבקש לו יהי".
שבת שלום חודש מבורך חג עצמאות שמח תחי מדינת ישראל
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב
&
פרשת תזריע מצורע - צרעת הבית
מייקל אייזנברג - משקיע הון סיכון "אלפא"
פרשיות תזריע ומצורע עוסקות בהרחבה בנגע הצרעת, אופן זיהויו, דיניהם של הלוקים בו וההיטהרות הנדרשת לאחר שהנגע נסוג. במסגרת זו התורה מתארת סוגי צרעת שונים הפוגעים באדם, בכליו ואפילו בביתו. בנוגע לצרעת הבית נאמר:
כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם... וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת. וְרָאָה אֶת הַנֶּגַע וְהִנֵּה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבַּיִת שְׁקַעֲרוּרֹת יְרַקְרַקֹּת אוֹ אֲדַמְדַּמֹּת וּמַרְאֵיהֶן שָׁפָל מִן הַקִּיר… וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא… וְאִם יָשׁוּב הַנֶּגַע וּפָרַח בַּבַּיִת אַחַר חִלֵּץ אֶת הָאֲבָנִים וְאַחֲרֵי הִקְצוֹת אֶת הַבַּיִת וְאַחֲרֵי הִטּוֹחַ. וּבָא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּגַע בַּבָּיִת צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִוא בַּבַּיִת טָמֵא הוּא. וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו וְאֵת כָּל עֲפַר הַבָּיִת וְהוֹצִיא אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא (ויקרא יד, לד-מה).
למרות שצרעת היא טומאה שיש להרחיקה ולהיטהר ממנה, ולמרות שלפי חכמים נגע הצרעת פורץ בעקבות חטאים מסוגים שונים, כמו עריות, גזל ולשון הרע, המדרש מציע פירוש מפתיע לצרעת הבית, ומחדש שהיא דווקא סימן לטובה:
תני רבי שמעון בן יוחאי כיון ששמעו כנענים שישראל באים עליהם עמדו והטמינו ממונם בבתים ובשדות. אמר הקדוש-ברוך-הוא אני הבטחתי לאבותיהם שאני מכניס את בניהם לארץ מלאה כל טוב שנאמר (דברים ו, יא): "ובתים מלאים כל טוב" מה הקדוש-ברוך-הוא עושה? מגרה נגעים בביתו והוא סותרו ומצא בו (ויקרא רבה, פרשה יז).
התיאור שהכנענים החביאו מטמונות בקירות הבתים מסמל תרבות של חוסר שקיפות ואנוכיות במובן העמוק של המילה. בקירות או "מתחת לבלטות" מחביאים, במקרים רבים את ההון השחור - את כל מה שלא ניתן להחזיק בגלוי כי הוא לא הושג בדרכים כשרות. מסתבר שבתרבות הכנענית הסתובבו הרבה מטמונות מסוגים כאלו ולכן המחזיקים בהם חששו שייגזלו מהם. כך נוהג בהון השחור כל מי שיודע כיצד הוא עצמו הצליח לשים את ידו על הון כזה…
למעשה, המדרש הפך את השיפוטיות בפרשה על פניה. במקום ביקורת על חטאי עם ישראל, המדרש מתמקד בהתרחקות מתרבות כנען. לכן הפרשייה פתחה בניסוח ייחודי: ״כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן״ - אחת משלוש הפעמים הבודדות בתורה שהביטוי 'ארץ כנען' מופיע בפרשיות הלכתיות. בדומה לכך הפסוק "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ" (ויקרא יח, ג) משתמש ב'ארץ כנען' במטרה להביע את אותו מסר: יש לכונן תרבות לאומית ייחודית המתבדלת מהשפעותיהן השליליות של תרבויות זרות, כולל הכלכליות.
ההמשך: "אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם", מלמד שבניגוד לצרעת האדם או הבגד, צרעת הבית פורצת רק בארץ ישראל כי בארץ ישראל, כחלק מהעצמאות המדינית וההגדרה העצמית שלנו, יש עלינו חובה להשתית נורמה של חברת מופת.
בהמשך לקו של המדרש אני מעריך שבמטרה לחשוף את המטמונים, הא-ל יביא צרעת הבית - צרה שהופכת לאוצר - רק למי שיודע להתמודד נכון עם "בתים מלאים כל טוב", שיצליח למצוא שימושים ראויים לאוצרות שיגלה.
אשמח לקבל תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
מתחילים שוב ספר ויקרא - האם קראתם את ספרי שבט שואג?
מייקל אייזנברג
&
מתוך ספרו החדש של הרב ד"ר יואל בן-נון- חבר בפוקום התנ"ך בחברה לחקר המקרא.
בינה בתורה ויקרא-במדבר, לפרקי תזריע-מצורע:
באים אל הקודש – רק בטהרה
למה יש הבדל בתורה בין יולדת זכר ליולדת נקבה?
על משמעות ההבדל בין יולדת זכר ליולדת נקבה, התנהלה מחלוקת הלכתית ורפואית כבר בימי המשנה, לפני כאלפיים שנה. רבי ישמעאל סבר "שהזכר נגמר (ברחם) ל-41 יום, ונקבה ל-81 יום" (נידה ל, א), כלומר זמן יצירתו של העובר מקביל לימי הטומאה והדימום של היולדת, עד שתוכל לבוא אל המקדש ולגעת בקודשים, כפי שנכתב בתורה. לדעתו זכר ונקבה שונים במהות, מעת יצירתם ברחם.
חכמים חלקו על רבי ישמעאל, וקבעו ש"אחד בריאת הזכר ואחד בריאת הנקבה, זה וזה 41 (יום)" (שם), ואין ללמוד זמן יצירת העובר מימי הטומאה והדימום של היולדת. על פי דעת רוב החכמים ועל פי פסיקת ההלכה, זכר ונקבה שווים במהותם הראשונית, בזמן יצירתם ברחם.
בתיאור מפתיע מסופר בגמרא (שם), שהביאו הוכחות מהרופאים של קליאופטרא מלכת אלכסנדרוס, מבית תלמי במצרים. שם ניתחו עוברים מרחם של שפחות שנידונו למיתה, ומצאו שוויון גמור בין זכר לנקבה בזמן היצירה ברחם – 41 יום. על כך הגיב רבי ישמעאל: "אני מביא לכם ראיה מן התורה, ואתם מביאים לי ראיה מן השוטים?!" בהמשך הגמרא מובאת דעה הפוכה, ולפיה הרופאים של קליאופטרא דווקא תמכו בדעת רבי ישמעאל, וחכמים הם שאמרו "אין מביאים ראיה מן השוטים".
אף אני שאלתי רופאים מומחים של ימינו, והם אמרו לי בלי ספק, שזמן היצירה ברחם שווה לזכר ולנקבה, כשישה שבועות. הדברים התאימו לי עם דעת מורי ורבי הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, שאמר לי כמה פעמים – "השווה הכתוב אישה לאיש לכל דינים שבתורה" (בבא קמא טו, א), וההבדלים הם "פרטים".
זמן רב התקשיתי בשאלה: מדוע יולדת נקבה טמאה למקדש 80 יום?
לבסוף הגעתי לרעיון הבא: הזמן הממוצע שהרחם יכול להתחיל הריון נוסף הוא כ-80 יום. את ההסבר הזה אישר לי חבר יקר, פרופסור שמחה יגל, גניקולוג בכיר ויודע תורה, שאמר לי: הרופאים רגילים לומר שלושה חודשים, אבל 80 יום יכולים בהחלט לשקף את תחילת האפשרות להריון נוסף. בלידת נקבה נקבע הריחוק מן הקודש לא רק לפי הדימום, אלא לפי הזמן הדרוש לרחם לחזור לתפקידו, וזמן זה מתאים ללידת נקבה, שגם היא צפויה ללדת, בבוא זמנה.
הצרעת – מחלה מוסרית על גבי מחלות עור שונות
הצרעת בתורה היא תופעה נלווית למחלות עור אחדות, שחלקן נזכרות בפירוש: שחין (שחין אבעבועות נזכר במכות מצרים, שמות ט'), בהרת, כוויות בעור, וכנראה גם ספחת ושאת; השחין הוא מחלת עור קשה וידועה אך גם ניתנת לריפוי (י"ג, יח), וכשלעצמו אינו מטמא; גם בהרות כשלעצמן הן טהורות (י"ג, לח-לט); נגע צרעת יכול להופיע בתוך מחלת עור קיימת וגם אחרי שנרפאה, ובתורה רק הצרעת מטמאת, וממנה צריך להיזהר במיוחד.
במקרא יש תיאורים של הופעת צרעת פתאומית ומהירה ביותר, בלי שום מחלת עור קודמת, כמו בידו של משה (כאות מאת ה', שמות ד', ו-ז), בצרעת מרים שדיברה נגד משה (במדבר י"ב, י-טו), בצרעת גיחזי שניצל את מעמדו כעוזרו של אלישע הנביא (מלכים-ב ה', כז) ובצרעת עוזיהו מלך יהודה שנכנס למקדש להקטיר כאילו מלך יכול לשמש גם כהן (דברי-הימים-ב כ"ו, יט-כא); כולם מעידים על חרון אף ה' הפוגע באדם באופן מהיר ומיידי! גם סימן הטומאה העיקרי בנגעי צרעת בתורה הוא התפשטות מהירה למדי, שניתנת לגילוי בתוך שבוע או שבועיים על ידי סימון והסגרה (=בידוד).
מחלת הצרעת המוכרת בהיסטוריה, 'צרעת הלַפְּרָא' המכונה 'מחלת הַנסֶן', היא מחלת עור קשה, שנחשבת עדיין חשוכת מרפא, והיא גורמת לעיוותים בגוף, אולם ההתפשטות שלה איטית! כמו בשאר דלקות, נוצרים בה תאים דלקתיים התופסים את מקומם של חלק מהפיגמנטים, כך שאצל אדם בעל צבע עור בהיר הנגעים ייראו כהים יותר, ואילו אצל אדם בעל צבע עור כהה הנגעים ייראו בהירים יותר.
במילים אחרות, הצרעת המוכרת שונה מאוד מהתיאור בתורה. ד"ר זרם פריאר (רופא ילדים, חוקר ויודע תורה) אמר לי, שלדעתו החיידק הגורם למחלה עבר מוטציה, שהפכה אותו מאיום קיומי חריף, מהיר ומתפשט, למחלה קשה ומקוללת – אך איטית, ורוב האנשים מחוסנים מפניה.
לפי זה, עלינו להודות לבורא עולם ויוצר החיידקים, הנגיפים והמוטציות, על שהוציא את עולמו מקללת הצרעת הממארת, המתפשטת במהירות.
אולם, כפי שציין כבר הרמב"ם (מורה נבוכים ג', פרק מז), התורה מתארת גם נגעי בגדים ובתים, שאינם קשורים לצרעת האדם כמחלה; לכן ברור שטומאת הצרעת בתורה איננה הבעיה הרפואית, אלא תופעה נלווית למחלות ולתופעות אחרות, משמעותה דתית-מוסרית והטיפול כולו מסור לכהנים: "זָכוֹר את אשר עשה ה' אלהיך למרים, בדרך בצאתכם ממצרים" (דברים כ"ד, ט) על שדיברה עם אהרן נגד משה; אזהרת "זָכוֹר" בתורה מחייבת את כולנו לשמור על הדיבור שיוצא מפינו.
הטיפול בצרעת: 'שקיפות' – בלי סודות של כהנים ורופאים
בניגוד להתפשטות המהירה של הנגע בתורה לעומת 'צרעת הלַפְּרָא' (כאמור בפרק הקודם) – הטיפול בחולים דומה מאוד למתואר בתורה, ועיקרו בידוד. הטיפול המסורתי בצרעת היה במושבות מצורעים מבודדות "מחוץ למחנה", וכך הדבר גם כיום, בעיקר באסיה ובאפריקה; למרות התקדמות רפואית משמעותית בטיפול בחלק מן התופעות, עדיין הבידוד הוא העיקר.
לכן, גם "תורת המצורע ביום טהרתו" כוללת יציאה אל "מחוץ למחנה" למעמד שתי הציפורים, שעיקרו שילוח החטא והטומאה החוצה, והכנסת המיטהר אל תוך המחנה. רק אחרי שבעה ימים של ספירת טהרה נוספת, יוכל המיטהר גם לבוא אל הקודש ולהקריב את קרבן האשם, את החטאת ואת העולה – כדי לכפר על כל חטא מוסרי שהיה עלול להביא עליו את טומאת הצרעת.
לעומת זאת, בית שנטהר מטומאת הצרעת, אין בו השלב השני בטהרת המצורע, כי הבית אינו יכול לעלות אל הקודש, ודי לו בשתי הציפורים – לשלח את החטא עם הטומאה, ולהחזיר את הבית אל טהרת המחנה.
אולם מדוע צריכים אנו לדעת את כל הפרוצדורות האלה, ואף לשמוע את כל פרטיהן בקריאת התורה? לכאורה, די בפסוק שבספר דברים: "הִשָׁמֶר בנגע הצרעת... ככֹל אשר יורו אתכם הכֹּהנים הלְוִיִם, כאשר צִויתִם תִשמרו לעשות" (דברים כ"ד, ח)? כמו שאנו רגילים לסמוך על רופאים מומחים או על רבנים פוסקים, למה לא פשוט לסמוך על הכהנים הלויים במראות הנגעים? רבים מהכהנים אולי היו מעדיפים את הפסוק האחד בספר דברים, כך שנשאיר את פרטי הפרשיות בספר ויקרא למומחיות שלהם, אבל תורת ה' איננה 'תורה של כהנים', אלא תורת העם כולו.
היום קוראים לזה 'שקיפות'. כל עם ישראל צריך לדעת היטב מה הכהן עושה בכל שלב, ולא יהיו מחוץ למחנה לא 'ספק מצורעים' ולא 'חשש מצורעים', ולא 'ספק ספקא'; אם יש ספק מסגירים פעם ועוד פעם, ולא מטמאים מספק; כל עם ישראל צופה ויודע; אין סודות של כהנים ורופאים, אין חומרות של פוסקים; הכול גלוי, ברור ושקוף, לעם שלם העומד לפני ה'!
טומאות היוצאות מן הגוף: קדושת החיים מול טומאת כל מה שמת
כידוע, חיי אדם ו'פיקוח נפש' דוחים שבת;
באופן כללי, החיים טהורים והמוות מטמא!
כאשר הזרע של האיש והביצית של האישה נפגשים ברחם, וגם הדם באישה ממלא את ייעודו, אין טומאה כלל כי הם יוצרי חיים; הזרע עם הביצית והדם בגוף האיש והאישה יוצרים חיים וטהורים; לעומת זאת, כאשר הם נפלטים מן הגוף הם מתים ואז הם מטמאים! ושוב, החיים טהורים והמוות מטמא!
בשום מצב החיים אינם מטמאים. כפי שראינו (בפרק י"א), גם בעלי חיים 'טמאים' אינם מטמאים כשהם חיים, אלא רק במותם – וגם בעלי חיים טהורים מטמאים במותם את כל הנוגע בנבלתם (י"א, לט-מ); כל הטומאות הכתובות לפנינו, הזיבה ופליטת הזרע מגוף האיש, ודימום הנידה והזבה מגוף האישה, הן תופעות מוות של יוצרי החיים בגוף האיש והאישה; ככל שהפליטה והדימום קשים וממושכים יותר (ומעידים גם על בעיה רפואית), כך הטומאה חמורה יותר, ודורשת שבעה ימים 'נקיים', וגם קרבן.
אך מדוע הפרידה התורה בין כל טומאות האיש והאישה לבין טומאת היולדת (פרק י"ב)?
רק ביולדת יש גם דם טמא וגם דם טוהר, כי רק בלידה יש גם חיים וגם מוות! המערכת שיצרה את התינוק נפלטת ומתה, והיילוד (לרוב) חי, וגם לא נטמא בצאתו מרחם אמו.
אולם לפי ההיגיון הזה, בהמשך לפרק ט"ו היה צריך להופיע כאן גם פרק הטהרה מטומאת מת (פרשיית פרה אדומה, במדבר י"ט), בדיוק לפני "אחרי מות שני בני אהרן" (ויקרא ט"ז), עם הדמיון הברור בין 'פרה אדומה' ובין 'שעיר לעזאזל', שנעשו "מחוץ למחנה". אם כן, מדוע עבר פרק זה ממרכזו של ספר ויקרא למרכזו של ספר במדבר?
תשובה על כך נלמד בהמשך (בספר במדבר), אך בינתיים נרשום לפנינו את השקפת התורה, שהיא היפוך גמור וכואב לאווירה השוררת היום – המת בתורה ובהלכה הוא 'אבי אבות הטומאה' (כלשון רש"י פסחים יד, ב ועוד); זה גם דינו של בית קברות: כהנים המצווים על טהרה, אסור להם להיטמא למתים (פרט לקרובים ביותר), ואסור להם להיכנס לבית קברות.
במו עיניי ראיתי, במערת קברים עתיקה בטבריה, שלט רשמי בולט של המחלקה למקומות הקדושים במשרד לענייני דת: 'מקום קדוש, הכניסה לכהנים אסורה'; לא ידעתי אם לצחוק או לבכות; לפי התורה וההלכה צריך להיות כתוב שם 'מקום טמא, הכניסה לכהנים אסורה', כי הכהנים מופקדים על הקדושה שבתורת החיים! בהתאם לכך, צריך להיות ברור שאסור בהחלט להתפלל אל נשמות המתים, צדיקים ככל שיהיו, רק ל-ה' לבדו!
הרב ד"ר יואל בן-נון
&
רו"ח יעקב זיצר- חיפה
פרשת תזריע-מצורע -תשפ"ג
השבת אנו קוראים את פרשות תזריע-מצורע , שיש בהן עניני צרעת שבד״כ נובעת מלשון הרע כמו שכתוב ב״ויקרא רבה (טז,א):
זאת תורת ….-המוציא שם רע״.
בפרשת ״מצורע״ מתוארת צרעת שפגעה בבית:״ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם״. כאשר בעל הבית רואה את הצרעת בבית אזי:״ובא אשר על הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית״. רש״י מציין ״ אפילו (בעל הבית) תלמיד חכם שיודע נגע ודאי, לא יפסוק דבר ברור לומר נגע ודאי,אלא כנגע״. הסיבה לכך שאינו יכול לעשות זאת הינה כי אין זו סמכותו משום שזו סמכות רק של הכהן.
רעיון נוסף(שקיבלתי) שאין אדם יכול לראות את נגעי עצמו ושילך לבעל הסמכות שיודיעו האם נגעים אלו או לא.
אנו יודעים שלכל אדם קל לראות את חסרונותיו של הזולת וקשה לו לראות את חסרונותיו שלו עצמו.
בחוברת ״ותן חלקנו״ מובאים דברי ה״הרא״ם״ שגם באם אתה חכם וגדול בתורה אל תקבל על עצמך החלטות שאינן בסמכותך,כי התורה הגדירה מפורשות למי ניתנו סמכויות ומהן הסמכויות שניתנו לו.
יש פה מסר חשוב לכל קבוצה ולכל חברה שחשוב להגדיר ולשמור על סדר וסמכויות (על גבולות גיזרה)ואסור לאיש לחרוג מכך, כי אחרת עלול להיות מצב של אנרכיה ואסור להגיע למצב של ״כל דאלים גבר״,שכל אחד שחושב את עצמו חכם או ״מורם מעם״ יקבל החלטות שאינן בסמכותו.
יהיו הדברים לעילוי נשמות הקדושים שנספו בשואה הנוראה. ה.י. ד
שבת שלום. הזיצרים
&
פרשת השבוע *תזריע מצורע*-תשפ"ג- יגאל גור אריה-
"גוף בריא בנפש בריאה"
מחקרים מראים כי הדיבור בישראל הופך ליותר ויותר בוטה: "לדבר מהבטן" ולהגיד את האמת שלי, הופכים לערכים מובילים בחברה הישראלית. לא משנה מי נרמס בדרך, השינוי העיקרי הוא אבדן הבושה. אם לפני עשור, כותבים מחברי הדו"חות, האלימות המילולית הייתה של טוקבקיסטים אנונימיים באתרי האינטרנט, הרי שהיום ברשתות החברתיות יש שם פרצוף מאחורי כל אחד. לכל איש יש שם, ולכל איש יש שיימינג. אף אחד לא חסין.
הפרשה עוסקת רבות בנגע הצרעת ובדרך לרפא אותו. בלשון ימינו, היא עוסקת ברפואה אלטרנטיבית, *בקשר בין גוף ונפש*. היום מקובל לחשוב שיש קשר בין המצב הרוחני והנפשי של האדם לבין מצבו הפיזי.
בתחילה נגדיר את הגוף ואת הנפש, ובהמשך נציג את יחסי הגומלין הקיימים ביניהם.
אנו מגדירים את תפקודי הנפש כמכלול התפקודים המהווים את הערוץ הקוגנטיבי : רגש,
מודעות, חשיבה, ריכוז, מוטיבציה וכו'.
את הגוף ניתן להגדיר כאזור פיסי בו מתקיימות התנועה, החישה/החושים ובו ממוקמים האיברים
הפנימיים. הנפש כאמור מהווה את הקוגניציה, והגוף מהווה את הפעילות המוטורית, הסנסורית, וזאת של האיברים פנימיים.
ההבנה כי הנפש מהווה מרכיב מהגוף השלם מעוגנת במחקרים הנערכים בתחום
הנוירו-ביולוגיה, בהם נמצא כי תפקודי הנפש מיוצרים באזורים שונים במוח והם למעשה
אוסף של תאי עצב הכפופים לחוקי הפיסיקה והכימיה בדיוק כמו כל תא אחר בגוף.
לאור כל יחסי הגומלין שראינו בין גוף לנפש, כדאי לשוב ולהדהד את אמרתו המפורסמת
של הרמב"ם*: "גוף בריא בנפש בריאה".*
כבר לפני שנים התורה מציירת מציאות שבה אם יש לאדם נגע על העור-הוא לא פונה אל הרופא המומחה. אלא אל הכהן, הכהן, המנהיג הרוחני של אותם ימים, יורד לשורש המחלה ומוביל מסע לתיקון המצב, יחד עם הפונה.
סבורים כי הסיבה לצרעת היא חטא *לשון הרע*. לשון הרע, הדיבור הוא אחד הכוחות העוצמתיים ביותר שניתן לאדם, השאלה כיצד להשתמש בו: מתי צריך לשתוק ולהימנע מלשון הרע, מתי חובה לדבר ולהתריע ואיך יודעים מה ההבדל. זה אמור להיות אחד הנושאים המרכזיים ביותר על סדר יומנו. לאורך ההיסטוריה שלנו ניתן למצוא קשר עמוק בין דיבור לבין גלות.
הנחש דיבר לשון הרע, אדם וחווה האמינו לו וחטאו- והעונש היה גרוש. יוסף סיפר לשון הרע על האחים שלו. התוצאה גלות מצרים. המרגלים דיברו לשון הרע על ארץ ישראל. הם הודיעו לעם שזו ארץ רעה וקשה במקום לספר שזו ארץ זבת חלב ודבש– התוצאה עוד 40 שנות נדודים במדבר.
מה כל זה אומר לנו היום? שחוסן של חברה וערבות הדדית בין חבריה, הם קריטיים להישרדות שלה. שאם חברה מקללת, מטנפת, מביישת ,צורחת, מרכלת– היא תתפרק .
במובן מסוים ,יתכן שהקבינט הביטחוני אמור להתכנס ולדון גם בתרבות הדיבור שלנו ושל נבחרי העם. האחריות על מה שיוצא מפינו והדאגה לרמת השיח הם לא נושאים לשיעורי חברה הם *סלע קיומנו *!!!
כלומר העובדה שהאדם דיבר נגד אחרים, לכלך, קילל, ריכל ועוד.. כיוון שבדבריו הוא הפריד בין אנשים. הוא גם נענש בהפרדה. הוא יוצא מחברת בני האדם לכמה ימי בידוד, עד שהעור שלו מבריא. במובן מסוים, החולה *בפרשה לא מחפש תרופה אלא שינוי בדרך חייו*!!
..."יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, יש עבד שרוחו מלאה חירות. הנאמן לעצמיותו- בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים-הוא עבד "...(יצחק הכהן קוק)
שבת שלום !
שבת שלווה וענוגה !!!
*יגאל גור אריה*.
&
בע"ה. לפרשות תזריע-מצורע
קדושת הברית - בלומה טיגר-דיכטוולד
מצוה ברית מילה מוזכרת פעמיים.
פעם ראשונה בחומש בראשית, "זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר: וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם: וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא: הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם: " (בראשית, לך לך, יא-יג).
הפעם השנייה בפרשתנו " וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ " (תזריע, יב, ג) מצות ברית מילה היא חותם בבשרינו. חובה המוטלת על אבי התינוק ביום השמיני להיוולדו, והיא דוחה שבת. מצווה זו המקוימת בתינוק, היא כרטיס הכניסה שלו לעם היהודי. בניגוד לשם, ללבוש ולמנהגים שניתן לשנות, ברית המילה היא סימן הטבוע בגופו של היהודי. היא מבדלת אותנו מכל העמים והופכת את הנימולים לקבוצת שייכות אחת, בעלת מחויבות הדדית זה לזה. היא מעידה עלינו שאנו עבדי ה'.
ברית מילה קיימת גם באופן מטאפורי במילת הלב. עורלת הלב היא מכסה שיושב על הלב ויוצר אטימות כלפי הזולת. אין מקום לאחר, אלא רק לעצמי. כשאנו מסירים מכסה זה, אנו מפנים מקום לקב"ה וגם לאחר. " וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶיךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ " (דברים, ל, ו). וכך מסביר הרמב"ן, הבא לטהר מסייעין אותו. הפעולה הראשונה תעשה על ידי האדם עצמו, ואז יזכה לסייעתא דשמיא. "למען חייך", אלה הם החיים האמיתיים.
ברית המילה אם כך היא הברית בין ה' לעמו. אך ברית המילה היא גם הברית בין איש לאשתו. היא מבטאת את חובת השליטה ביצר. היא מרסנת דחף יצרי זכרי אינסטינקטיבי, והופכת אותו לנשלט ומקודש על פי חוקי הא-ל. היא יוצרת את ההבדל בין האדם לבין הבהמה.
הרב יונתן זקס בספרו "שיג ושיח", ספר ויקרא, מביא את דברי הנביא הושע המבטאים את שינוי הקשר בין ה' לעמו מבעל לאיש. "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי: (הושע, ב, יח).
"בעלי" מייצג אדנות ושליטה. (הבעל הוא גם אל כנעני הממונה על הגשם ועל הסערה). "אישי" מייצג את העובדה כי איש ואישה הם שווים למרות היותם שונים. הוא מבסס את הקשר ביניהם על כבוד הדדי, אהבה ונאמנות. בפרשת בראשית נאמר " זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם " (בראשית, ה, ב). וכן גם נאמר " וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת: עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד: " (בראשית, ב, כג, כד).
ברית זו מבטאת אם כך את אופיו של הקשר הזוגי. ברית של קידושין בין איש לאשתו, בה היצר המיני נוכח. הוא ביטוי לאהבה ולאינטימיות, והוא תנאי ליצירת התא המשפחתי. אך הוא מרוסן, בנוי על אהבה, שותפות, הדדיות ונאמנות. הוא תא משפחתי של קדושה וטהרה. אין בו אדנות ובעלות של האיש על האישה.
כ"ז ניסן תשפ"ג- בלומה דיכטוולד
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 230 -"סם החיים"- חיים קופל.
1) בתחילת פרשת מצורע כותבת התורה " זאת תהיה תורת המצורע" (י"ד-ב), ואומרת הגמרא :זאת תהיה תורת המוציא שם רע. (ערכין ט"ו:). ואכן, לשון הרע זה, אחד מהדברים שגורמים לצרעת.
2) על הפסוק הנ"ל מביא המדרש סיפור, ונביא את עיקר דבריו: מעשה ברוכל אחד, שהיה מחזר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי, והיה מכריז ואומר "מי רוצה לקנות סם חיים". רב ינאי ישב בטרקלינו, ושמע את קריאתו. ביקשו לעלות אליו, הוציא לו ספר תהילים וקרא בפניו את הפסוק: "מי האיש החפץ חיים ..נצור לשונך מרע, סור מרע ועשה טוב" (תהילים ל"ד..י"ג-י"ד). אמר רב ינאי, כל ימי הייתי קורא פסוק זה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט (משמעותו), עד שבא רוכל זה והודיעו. (ויקרא רבה פרשה ט"ז פרק ב').
3) המדרש טעון ביאור : מה חידש הרוכל לרב ינאי וכי רב ינאי לא הכיר את הפסוק בתהילים? הרי הרוכל אף לא הוסיף כל הסבר לדברים?
4) נראה, שרב ינאי לא התפעל מהדברים שקרא בפניו הרוכל, הוא הכיר אותם. רב ינאי התפעל מהקורא אותם. שהרי איסור לשון הרע נלמד מהפסוק" לא תלך רכיל בעמיך" (ויקרא י"ט-י"ז) ואכן כך דרך הרוכלים, המחזרים ממקום למקום, קונים כאן, ומוכרים שם, מספרים סיפור מכאן לשם , ומשם לכאן. זה אופי העיסוק, על ידי כך נכנסים לשיחה עם האנשים, ותוך כדי, קונים ומוכרים סחורה.
5) כך גם דרכם של בעלי לשון הרע, שמצפצפים כציפורים, מחזרים מעיר לעיר, קונים סיפור, ובתמורה מוכרים סיפור אחר. לכן, הדוגמא לפסוק "לא תלך רכיל בעמיך" היא מרוכל. והנה בא רוכל אחד, המחזר בעיירות הסמוכות לציפורי (רמז לציפורים שמפטפטות) והוא זה שמכריז: מי רוצה לקנות סם חיים. אותו רוכל, במקום למכור לשון הרע ורכילות כמנהג הרוכלים, מוכר "סם חיים": דבר תורה ומחשבה. זה החידוש שהוא לימד את רב ינאי, שגרם לו להתפעל מכך.
6) אנו רגילים לחשוב ששמירת הלשון כוונתה, שלא לדבר כלל, פן ניכשל, וכמו בחורי ישיבה שעסוקים רק בלימוד התורה. ומי שרוצה להיזהר לבל יכשל בלשון הרע, חייב להתבודד ולהתרחק מהחברה ומשיחה בטלה, פן ייגרר לדיבור לשון הרע.
7) וודאי שאדם רגיל, ששומע סגנון זה, נרתע מהעניין, שהרי הוא כן מעוניין להיות מחובר לחברה, להיות מקושר לציבור ולשוחח עם אנשים על נושאים שונים. אותו רוכל, לימד את רב ינאי שזה בטעות יסודו. ניתן להיות, אף רוכל, בעל לשון, ובכל זאת לשמור על "לשון נקיה". וכמו שהעיר בנו של "החפץ חיים" על אביו שלא היה שתקן, אלא "בר שיח" עם אנשים, אבל, במסגרת ובתכנים המותרים.
8) עוד טעות נפוצה בעניין, שמקשה על אנשים לשמור על הלשון. נוהגים לחשוב שעבודה זאת תחילתה וסופה בשמירת הפה והלשון, ולא היא: תחילתה ועיקר הפעולה היא "בעין טובה" "וברוח נמוכה". עיקר העבודה היא בליבו של האדם ולא בפיו. אדם עניו, עם רוח נמוכה, אינו רואה את הזולת כמתחרה בו, ומאיים על פרנסתו (במילא הכל נקבע ע"י הקב"ה). אדם כזה, לא יחשוש מתחרות עם השכן החדש שעוסק באותו מקצוע, ואף יעזור לו.( כמו שיעץ החזון איש, במקרה כזה). רק אדם בעל גאווה, בעל "רוח גבוהה", חושש למעמדו, ולכן מחפש חסרונות אצל חבריו.
9) נסיים בדברי רבי אלימלך מליזנסק שאומר: יהי רצון שנראה את מעלת חברינו ולא את חסרונם. מדויק: אף שלחבר יש רק מעלה אחת והרבה חסרונות, נראה רק את המעלה.(שמעתי מרב אשר וייס שליט"א)
10) תשובות משירת הים ופרשת בשלח
א) המשותף לקריעת ים סוף ומכת הארבה הוא: בשניהם נעשה שימוש ברוח קדים. בקריעת ים סוף:" ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה" (י"ד-כ"א). במכת הארבה: "וה' נהג רוח קדים" (י-י"ג).
ב) פסוק בפרשת בשלח שמכיל את כל אותיות א-ב? תשובה:" זה הדבר אשר צוה ה'.." (ט"ז-ט"ז) מתוך בעל הטורים.
11) תשובות מפרשת שמיני
א) אי בים שהיה ברשותנו לאחר מלחמה, ובפרשה מהווה סימן טומאה או טהרה בבע"ח? תשובה: האי סנפיר ובפרשה " כל אשר לו סנפיר וקשקשת" (י"א-ו).
ב) מי האיש אשר מופיע בפרשתנו ופעם אחת בלבד נוספת בתורה? תשובה: "
