" וְלֹא תְחַלְּלוּ, אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל " - " מבחן המראה

פרשת אמור - " וְלֹא תְחַלְּלוּ, אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל " - " מבחן המראה ".

זאב (ווה) פרידמן

יום העצמאות ה 71 למדינת ישראל, אותו חגגנו, זקף את קומתנו ורומם את גאוותנו, על הישגיה של מדינתנו. היום נחזור לשגרת חיינו ,נתחבר לחיי היום יום ונמצא עצמנו שוב מתמודדים עם דילמות וסוגיות השעה .כך למשל נקלע לאירוע הבא - אנו פוגעים ברכבנו ברכב חונה וגורמים נזק למראה של הרכב, אף אחד לא רואה אותנו. הנה ההתלבטות- האם נשאיר פתק לבעל הרכב שגרמנו לו נזק, או שמא נמשיך הלאה כאילו לא קרה דבר.

לאירוע זה יש שם : "מבחן המראה". עסקתי בו בעבר ובאווירת חגיגת עצמאותנו, מן הראוי לשוב ולדון בו , בהקשר לפרשתנו.

מהו מבחן המראה ?

"מבחן המראה" הוא אותו מבחן עצמי, שבו אנו משירים מבט לעבר המראה שבה משתקפת דמותנו, שלה אנו מחויבים לתת דין וחשבון אמיתי על מעשינו. ב"מבחן המראה" משתקף המרחב הפנימי האמיתי שלנו, של כל אותן הסיטואציות שאחרים לא תמיד ראו אותן ולא תמיד מודעים לקיומן,אבל אנחנו כן יודעים ומכירים אותן. אנו יכולים לשקר לזולתנו, אבל ב"מבחן המראה" איננו יכולים להעמיד פנים ולשקר את עצמנו. זה אותו מבחן, הבוחן אמיתית את תו התקן המוסרי והערכי שלנו, בעיני עצמנו. אנו גם קוראים לזה- מבחן המידות, המוסר, האמינות, היושרה, הכנות והשקיפות, כלפי זולתנו, אך בראש ובראשונה – כלפי עצמנו.

פרשתנו מתייחסת למבחן המראה בפסוקים הבאים: " ַויְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו, וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ, אֲלֵהֶם..... וּשְׁמַרְתֶּם, מִצְו‍ֹתַי, וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם: אֲנִי, ד'. וְלֹא תְחַלְּלוּ, אֶת שֵׁם קָדְשִׁי, וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אֲנִי ד', מְקַדִּשְׁכֶם. הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים: אֲנִי, ד' ". (כב', יז' – לג' ).

המשמעות של פסוקים אלו היא: קידוש שמו של הקב"ה בעולם.

הרמב"ם בהלכות יסודי התורה, ה', א' , אומר : " כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה, שנאמר: ונקדשתי בתוך בני ישראל, ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר: ולא תחללו את שם קודשי".

מה היא הפרקטיקה בקידוש שמו של הקב"ה ? כיצד עושים זאת בפועל?

הנה לנו תשובה מאד פשוטה :"ומיקחו ומתנו בשוק נאה ונושא ונותן באמונה"(מסכת יומא, פו' עמ' א').

גם אצל הרמב"ם ב"אגרת השמד"-תשובה לכך במאמר "קידוש השם", שאותו כתב ליהודי ספרד ומרוקו בשנת 1165 : " מחמת שהוא ידוע אצל הכול בחסידות...הרי זה חילל את השם...שיהיה אדם חכם מתנהג עם בני אדם התנהגות גרועה וכעורה במיקחו וממכרו ובמשאו...ולא יהיה מתנהג עם בני אדם במידות נעלות והגונות, הרי זה חילל את השם".

כיצד משתקפים דברי הרמב"ם ב"מבחן המראה" ?

אדם יכול להחמיר על עצמו בחומרות חיצוניות של כשרות בהידור מופרז, למשל, בכשרות האוכל והידור של סוכה וארבעת המינים , בפירות וירקות של שנת שמיטה, בטבילה במקווה או בלימוד דף יומי, אך לא ינהג ביושרה "כמענטש", בהתנהגותו באורח חייו, בכל הקשור למשא ומתן ביושר ובאמונה עם זולתו. אדם כזה יכול למשל בלי למצמץ, לזייף ולהונות במוכרו מוצרים ושירותים ללקוחותיו, הוא יסתיר במפגיע מידע על זכויות של לקוחות, וימצא כל דרך להערים על הרשויות. אדם כזה עלול לבגוד, להונות ,ולשקר את חברו או את בן / בת זוגו. גם אם אדם ינהג בדו פרצופיות בחייו, הוא לא יוכל לחמוק מהשאלה כאשר הוא נפטר מן העולם , כשישאלו אותו בבית דין של מעלה: "האם נשאת ונתת באמונה"( מסכת שבת, לא', עמ' א').

הנה לפנינו "מבחן המראה", כאשר אותו אדם נתפס לעיתים בעיני החברה כביכול, כחכם או חסיד או בן תורה, כפי שהוא משתקף באריזה החיצונית שלו, אבל במרחב הפנימי המוסרי והערכי שלו הוא חלול ופגום, בכך שהוא אינו נושא ונותן עם הבריות ביושר ובאמונה.

"מבחן המראה" מתעצם בציווי של : " לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל; וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי ד' ". ( ויקרא, יט',יא'- יד'). הציווי כורך בכפיפה אחת את החרש ואת העיוור. שכן, החרש הרי לא שומע שמקללים אותו , אז לכאורה מה כל כך נורא בדבר ?

מסביר הרמב"ם בניתוח פסיכולוגי מוסרי בספר המצוות, מצווה שיז : " והיה עולה בדעתנו שכוונת התורה שאסרה קללת אדם מישראל היא : אם הוא שומע את זה מחמת הבושה והצער המגיעים לו ( שרק אז היא אסורה).אבל קללת החרש , כיון שאינו שומע ואינו מצטער בכך, הרי אין חטא בדבר. לפיכך השמיענו שהוא אסור, והזהיר עליו, לפי שאין התורה מביטה על מצב המתחרף בלבד, אלא הביטה גם על מצב המחרף, שהוזהר שלא יעורר נפשו לנקמה ולא ירגילנה לכעוס". כלומר, "מבחן המראה" של המקלל את החרש, רלוונטי לדיאגנוזה האישית של האדם את עצמו, כאשר הוא בוחן את עצמו במראה בסיטואציה זו.

גם בעניין של " לפני עיוור לא תיתן מכשול "נמצא במסכת מועד קטן, ה', ע"א : " רמז לציון קברות מן התורה מניין ? אביי אמר מהכא : ולפני עיוור לא תיתן מכשול".

נחמה ליבוביץ' בפרשנותה בעלת האוריינטציה החברתית, כותבת בהקשר לכך בפרשת "קדושים":" הנה יושב האיש בביתו ויודע כי בית עלמין יש בסביבתו ואין הוא מסומן, ועלול כוהן ללכת בו ולהיכשל בדבר עבירה, ולא קם ולא זע, הכיצד יטען האיש, האני עברתי על : "לפני עיוור לא תיתן מכשול?- הלוא לא פתיתי, לא גיריתי, לא דברתי על לב מישהו, לא נתתי עצות ולא סייעתי ידי עושי מעשה. בביתי ישבתי ולא ראיתי איש- מה לכם כי תלינו עלי?. התורה מלמדת אותנו כי גם בשב ואל תעשה, גם תוך פסיביות גמורה, גם בהתרחקות מחיי חברה ומפעילות בחברה, גם תוך הסתגרות גמורה בד' אמות שלך, של חייך הפרטיים, אינך יכול לגול מעל עצמך את האחריות לנעשה בחברה, לעוול, לחמס, לרוע. כי בזה שלא מחית, שלא הרמת כשופר קולך, שלא ציינת קברים ומקומות תורפה, בזה כבר האחריות לרע שנעשה רובצת עליך ועברת על "לפני עיוור לא תיתן מכשול. במבחן המראה משתקפת לנו הדרישה למימוש אחריותנו ומחויבותנו לזולתנו ולחברתנו.

הנטייה הטבעית שלנו, היא להקפיד על ההתנהגות החיצונית הנראית לעין, הואיל והיא מסמנת את השלם כביכול בעיני האחרים. חשוב לנו מאד איך אנו נתפסים או נראים בעיני אחרים. כמו שנהג לומר אורי זוהר :" אני יפה? . אך איך נדע כיצד לטפל ולנהוג במרחב המוסרי הפנימי שלנו , כאשר לא רואים אותנו ורק אנו רואים את עצמנו ?.

הקפדתנו הכפייתית לעיתים, מתמקדת בשלמות של המעטפת והאריזה החיצונית שלנו, כיצד היא נראית ונתפסת בעיני אחרים , כשהמהות הפנימית הנסתרת שלנו לעיני כל, היא פגומה וחלולה, ונגועה בחוסר יושר אמיתי. ביטוי לכך אנו מוצאים בדברי החכם באדם, שלמה המלך: "אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם" קהלת ז' ט"ז]. קהלתמציג נורמה על דרך השלילה -הצדיקות הרבה אינה ראויה. אני מבקש לפרש את דברי קהלת , בהקשר ל"מבחן המראה", כביקורת על אותם אלו הנותנים משקל יתר לניראות שלהם בעיני אחרים, בכל הקשור לאריזה החיצונית שלהם , של כביכול "קדושים בעיני אלוקים" ולא "קדושים בעיני אדם", שהיא המהות הפנימית שלנו, הדורשת ותובעת התנהגות של מוסר וערכים ביחס לזולתנו.

בסוף המאה ה12 ותחילת המאה ה13, חובר באשכנז ספר חסידים. כנראה שהאיש שחיבר אותו היה רבי יהודה החסיד. הספר פנה אל קהילת החסידים, של אותם אנשים שרצו ללכת עד הקצה וחתרו אל השלמות: 'אל תהי צדיק הרבה' (קהלת ז' ט"ז). הרי שהייתה אישה טובעת בנהר ובידך להצילה ,אל תאמר אני מניחה לטבוע כי איך אלך ואראה את ערותה למה תשומם ויחשב לך עוון ותענש". סימן קכ"ו].

"מבחן המראה", משגר לנו מסר ברור, לבחון בראש ובראשונה, באופן אמיתי את פנימיותנו בעיני עצמנו ולאו דווקא בעיני אחרים.

"מבחן המראה" של קהילת "קדושים תהיו" וקידוש שמו של הקב"ה בתוכנו, מחייב שימוש תמידי במבחן המראה האישי שלנו בעיני עצמנו. עלינו לתת דין וחשבון לעצמנו מידי יום ביומו. אני ממליץ לעשות זאת בסוף כל יום לפני השינה, כך אני נוהג לעשות מידי יום, עת אני מיישר פניי למראה. דומה שאנו כל הזמן מדברים עם אחרים ולא מוצאים זמן לדבר עם עצמנו ולקבוע ביומן פגישה לא רק עם אחרים, אלא גם עם עצמנו .

במבחן המראה נשאל את עצמנו, האם נשאנו ונתנו באמונה וביושר עם אחרים? האם השארנו פתק על שמשת רכב שפגענו בו בחניה ולא ראה זאת איש ? האם רכשנו תואר שלא ביושר ? האם דיווחנו לרשויות על היותנו עדים לפגיעה של אדם באדם אחר? האם עשינו מעשה בהיותנו עדים לעשיית עוולה ועושק בחסר ישע? האם נהגנו ביושר ובהגינות כלפי בן זוגנו, משפחתנו, חברינו וקהילתנו? דוגמאות לא חסרות.

האם נוכל לחיות בשלום עם בבואתנו המשתקפת במראה :"מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם"(משלי,ט',17 ) ? .

אני תמיד נוהג להציג את סדרי העדיפויות והפרמטרים לבחירת עובד, בדגש לתפקיד ניהולי, בסדר העדיפויות הבא: מידות וערכים, אישיות, כישורים ויכולות, ניסיון מקצועי והשכלה. המידות והערכים תמיד במקום הראשון.

במחזה "הדיבוק" מאת ש. אנסקי ( 1920, בתרגומו של ביאליק),שהוא מחזה קלאסי ל"מבחן המראה" מסופר משל, בו מבקש רב ממכובד עשיר, להביט החוצה מבעד לחלון ולתאר את אשר הוא רואה. הגביר אומר: "רואה אני בני אדם." ואז לוקח הרב את הגביר אל מראה המוצבת בחדר וחוזר על שאלתו. הגביר עונה: "רואה אני את עצמי." אומר הרב: "כאן זכוכית וכאן זכוכית, אלא שהזכוכית של המראה מחופה היא כסף קצת, והמשמש בה שוב אינו רואה בני אדם, אלא את עצמו ".

עלינו לראות עצמנו ב"מבחן המראה", לא בהכרח, ביחס למה שאנשים חושבים עלינו או כיצד הם רואים או יראו אותנו, אלא ובעיקר, ביחס לאמת הפשוטה בעיני עצמנו ,לראייתנו האמיתית, מה אנשים באמת צריכים או נזקקים מעמנו.

קידוש שמו של הקב"ה בפרשתנו, נוכח בעיקר במבחן המראה של עצמנו, במוצאי יום העצמאות ה71 למדינתנו.

שבת שלום

זאב ווה

חריזה לשבת:

..."אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי " (ויקרא כ"ג / 2)

מִצְעַד הַמּוֹעֲדִים / דוד אשל

כְּבָר סְחַרְחַר עָלַי רָאשִׁי

וַאֲנִי עַל סַף כּוֹחִי,

הִנֵּה מַגִּיעַ יוֹם שִׁשִּׁי

וּמְעוֹדֵד רוּחִי,

עוֹד רֶגַע קָט אֲנִי חָפְשִׁי

שַׁבָּת בְּתוֹךְ תּוֹכִי.

בְּרֹאשׁ מִצְעַד הַמּוֹעֲדִים

שַׁבָּת הִיא הַמַּלְכָּה,

שִׁשָּׁה יָמִים אָנוּ עוֹבְדִים

לִמְנֹעַ מְצוּקָה.

לְכָל מוֹעֵד יֵשׁ תַּמְרוּרִים

אִם זֶה מַצּוֹת אוֹ מְרוֹרִים

אוֹ תַּעֲנִית שֶׁל כִּפּוּרִים.

גַּם אִם כְּלוּם לֹא הִשְׁתַּנָּה

הַחַג יָשׁוּב בְּעוֹד שָׁנָה,

יָחוּלוּ בּוֹ אוֹתָם כְּלָלִים

לְלֹא תּוֹסָף אוֹ מֶחְדָּלִים.

עֲרָבָה, לוּלָב, הֲדַס אֶתְרוֹג

מֵהַמִּנְהָג לֹא נַחְרֹג,

שׁוּב נַזְכִּיר אֶת הַמַּכּוֹת

וְשׁוּב נִסְעַד בְּתוֹךְ סֻכּוֹת.

לֹא נִשְׁכַּח אֶת שָׁבוּעוֹת

אֶת הַשּׁוֹפָר וְהַתְּרוּעוֹת,

נֵצֵא מִתּוֹךְ סֻכָּה כְּשֵׁרָה

יָשָׁר לְתוֹךְ שִׂמְחַת תּוֹרָה.

קִבַּלְנוּ גַּם כִּמְתִיקָה

חַגִּים מְאֻחָרִים,

גַּם אֶת חַג הַחֲנוּכָּה

וְגַם אֶת חַג פּוּרִים.

כָּל מוֹעֵד וְחַג

שׁוֹמֵר עַל סִגְנוֹנוֹ,

עִם הַזְּמַן לֹא פָּג

רֵיחוֹ וְטַעֲמוֹ.

וּבֵין "קְדוֹשִׁים" לְבֵין "אֱמֹר"

נַחְגּוֹג אֶת "עַצְמָאוּת",

אָמְנָם לֹא עַל "הַר הַמּוֹר"

אַךְ עִם שִׁירֵי רֵעוּת,

וְעִם הַלֵּל וְשִׁיר מִזְמוֹר

חָגַגְנוּ כַּיָּאוּת.

אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁלּוֹ חַגָּיו

וְהוּא שׁוֹמֵר עַל מִנְהָגָיו.

שבת שלום על כל בית ישראל

בלהה ודוד אשל.

‍