הרב עמיהוד סלומון-רב קהילה במסר מוקלט של דקה וחצי-
"לא תחמוד"
...................................................................................
פרשת יתרו - המן אז והיום- מייקל איזנברג- משקיע הון סיכון "אלפא"
בהמשך לדבר תורה של פרשת בשלח - תקציב המן.
בשבוע שעבר עסקנו בשיטת תקצוב המן, הלחם שירד מן השמים כשבני ישראל היו במדבר. עמדנו על שני מאפיינים עיקריים המפקיעים את תקצוב המן מכלכלה ריאלית: הכמות היומית היתה קצובה ונמוכה - רק עומר לגולגולת, וגם למאמץ באיסוף המן מחוץ למחנה, לא היתה למאמץ השפעה על הכמות שכל אחד צרך. אכן, הפסוק "עד בואם אל ארץ נושבת" הדגיש שמדובר בהפעלת מודל לטווח הקצר, המתאים לתנאים הלא-נורמליים של עם שלם שנודד במדבר ואיננו יושב בארצו.
השבוע, ברצוני לבחון: האם וכיצד המודל של המן בכל זאת יכול להיות רלוונטי בכלכלה של ימינו? במדרש על הפרשה נראה שזו מחלוקת:
ר' יהושע אומר שנה אדם שתי הלכות בשחרית ושתי הלכות בערבית ועשה מלאכה כל היום מעלה עליו כאלו קיים כל התורה כולה. ר' אליעזר אומר לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן… אדם יושב ושונה ואינו יודע מאין יאכל וישתה מאין ילבש ויתכסה… שנייה להן לאוכלי תרומה (בהמשך יוסבר בהרחבה).
לפי ר' יהושע, שבחייו האישיים התפרנס מייצור פחמים, נראה שמודל המן היה רלוונטי רק לשעתו. אדרבה, קיום כל התורה מתממש דרך פעילות מעשית בשדה הריאלי. לעומתו, ר' אליעזר סבר שעדיף שדורשי התורה לא יתעסקו בצרכי הקיום, כשם שבתקופת המדבר בני ישראל אכלו את המן וקיבלו את התורה. ר' אליעזר, דיבר אף הוא מניסיונו האישי. מסופר שבתחילת דרכו בעולם התורה לא היה לו מה לאכול, והוא אכל אדמה כדי להתקיים. כשהדבר התגלה למורו ורבו רבן יוחנן בן זכאי, הוא דאג לר' אליעזר למזון ראוי.
במקורות אחרים האמירה: "לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן" יוחסה לר' שמעון בר יוחאי. כידוע ר' שמעון בר יוחאי ישב במערה שלוש עשרה שנים ואכל רק מעץ החרובים שגדל שם (מעניין שבתלמוד הירושלמי נאמר שהיה זה עץ 'חרובין דתרומה'). בהקשר זה מצאנו שר' שמעון בר יוחאי אכן לא הסכים עם ר' ישמעאל שאמר: "ואספת דגנך" - הנהג בהן מנהג דרך ארץ". כלומר, ר' ישמעאל דגל במאמץ פרודוקטיבי ריאלי, בניגוד לר' שמעון בר יוחאי שהסתמך על מזון פלאי ומצומצם מן ההפקר. לאחר דורות, ומתוך הניסיון שהצטבר, נראה שאביי, חכם בן הדור הרביעי לחכמי התלמוד הבבלי, הכריע שדרכם של ר' אליעזר ור' שמעון בר יוחאי לא מתאימה כשיטה כללית לרבים, אלא ליחידי סגולה בלבד: "אמר אביי הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן; כר' שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן".
אם כן, כמו שתקצוב המן היה בסיסי למדי, מודל של פרנסה בדוחק מתחבר היטב לעובדה שהרבים לא עומדים בכך. השאלה היא, אם מעטים רוצים להסתפק ברמת חיים מינימלית כמו רבי שמעון בר יוחאי, וחושבים ומאמינים שהדבר ״יעלה בידם״ ויצליחו, באיזה היקף מדובר? במילים אחרות, כמה יחידי סגולה, עלינו לפרנס כדי שיעסקו בתורה?
כאמור, בתקופת המדבר כל עם ישראל אכל מן חינם וכולם קיבלו את התורה. לשיטת ר' אליעזר ור' שמעון זה המודל וזו השאיפה עבור כלל הציבור. אלא שלצד לימוד התורה בתקופת המדבר, נראה שבני ישראל עסקו גם בשלל נושאים אחרים, ולא רק בלימוד תורה. בני ישראל השקיעו מאמצים כספיים, אינטלקטואלים, מסחריים ומעשיים בהקמת המשכן, וערכו מסעות ומלחמות.
ביומיום, למרות שהם חיו בשטח הפקר מדברי פתוח, וללא מחסור במזון, צמחו ביניהם מחלוקות ועימותים בהיקפים משמעותיים. כפי שמתארת פרשת השבוע שמשה הסביר ליתרו מדוע הוא נאלץ לשפוט את העם מבוקר ועד ערב: "כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו". מתוך הנחה שהולכים לבית משפט וממתינים שעות ארוכות בתור, או אפילו ימים, רק על ויכוחים משמעותיים, יש לשער שבני ישראל עסקו לא מעט במסחר, בייצור כלים ואריגים ובגידול צאן ובקר, ובכל מגוון האינטראקציות בין אדם לחברו.
לכן, למעשה קשה להעריך את היקף לימוד התורה בתקופת המן. אני אף נוטה לומר שהמודל של 'עומר לגולגולת' - הסתפקות בתזונה בסיסית - לא הוביל להתעמקות בלימוד התורה. לפי המסופר בספר במדבר, בני ישראל בחלו בלחם שקיבלו מדי יום, על אף שטעמו היה צפיחית בדבש: "וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ" וגם: "כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל". האדם רוצה וצריך לעבוד לעמלו. ״יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך״ כפי שכתוב בתהילים.
דווקא הסיפא: "שנייה להן אוכלי תרומה", המשווה את האפשרות של אוכלי המן ללמוד תורה לאפשרות של 'אוכלי תרומה' ללמוד, עשויה לשפוך אור על תקציב מימון לומדי התורה והכמות שלהם אז והיום. 'אוכלי תרומה' אלו הכוהנים שקיבלו את התרומה כמתנה על שירותם בקודש בתקופה מאוחרת יותר כשעם ישראל ישב בארצו, וניהל כלכלה ריאלית. לפי המודל של 'אוכלי תרומה' מספרם המקסימלי של הלומדים הוא כגודלה של משפחה אחת מתוך השבט הקטן ביותר, מתוך שנים עשר השבטים.
ניתוח מודל התמיכה עצמו, המשתקף בנתינת התרומה מהיבולים לכוהנים, מביא לקדמת הבמה שלוש נקודות עומק:
א. לתרומה אין שיעור. כל אחד רשאי להחליט כמה הוא מקצה מתוך היבולים שלו לטובת הכוהנים. כלומר, מדובר במס בכמות וולונטרית. גם אם נוסיף לסל זה את 'תרומת המעשר' המהווה אחוז אחד קבוע מהיבול, נראה שההשקעה במימון דורשי התורה כאחוז מהתל"ג או מתקציב המדינה היא מינימאלית ומיועדת לקבוצת איכות קטנה. (בהמשך, כשעם ישראל איבד את הריבונות המדינית והיה צורך לחזק את לימוד התורה לשם שמירה על האתוס היהודי, חכמים העמידו את שיעור נתינת התרומה על כ 2% ולפי חלק מהדעות גם הרחיבו את סוגי היבולים החייבים בתרומה).
ב. הסכום איננו קבוע אלא באחוזים. כך 'אוכלי התרומה' מקבלים בהתאם להצלחת המשק וביישור קו עם מה שקורה בציבור הכללי.
ג. במודל של התורה כל אחד נתן את התרומה מהיבול שלו לכוהן שהוא בחר בעצמו. הדבר חייב את הכוהנים להיות מחוברים לחקלאים - היזמים והמשקיעים של הכלכלה בעת ההיא. כך, גם אם מבחינה כלכלית הכוהנים לומדי התורה היו יכולים להתעלם מטירדות הפרנסה, הרי שמעשית, כדי לזכות במימון היה עליהם לתרום לקהילה שסביבם, והם לא היו יכולים להתבודד. מן הסתם, הטובים והמוצלחים יותר עשו רושם טוב יותר על סביבתם, וזכו לכמות גדולה יותר מהתרומה שהפרישו החקלאים. מי שבמסגרת התחרות לא התאמץ, או לא היה מוכשר דיו להצליח, נאלץ למצוא לעצמו אפיקי פרנסה אחרים. (בספרי 'חלב דבש ואי-ודאות' במאמר 'חומש הפקידים' הרחבתי על מיסוד הנתינה דרך התפתחות נוהג 'מכירי כהונה'. הנורמה שביטלה דה-פקטו את התחרות זכתה לביקורת שלילית בתלמוד הבבלי).
בתרגום לימינו, הייתי מציע שבמסגרת התקציב יוקצה סכום מסויים לקצבאות לימוד לאברכים והסכום לא יקבע כמילגה של 'עומר לגולגולת'. כלומר, לא תקבע מילגה פר-תלמיד שתוכפל לאחר מכן במספר הלומדים. כמו במודל של 'אוכלי תרומה', שיושם לאחר הכניסה לארץ והפעלת כלכלה מתפקדת, גם כיום הסכום שיוקצה לכלל הלומדים יקבע כאחוז מסויים מתקציב המדינה או מהתל"ג.
הסכום שיוקצה לתמיכה בלימוד תורה יחולק בין כל הלומדים שמספרם צפוי להיות כמו משפחה אחת בשבט הכי קטן. ככל שיהיו יותר לומדים המילגה לכל אחד תהיה נמוכה יותר, וככל שישארו רק הטובים והמוצלחים בתחום, המילגה לכל אחד מהם תהיה גבוהה יותר. מה שאני משער שיקרה.
כמובן שבדומה למודל המקורי של חלוקת התרומה מהחקלאי ישירות לכוהן שנמצא איתו בקשר, חובה שלומדי התורה שיקבלו את המילגות מתקציב המדינה, לא יתבודדו, אלא יקחו חלק בפעילות הציבורית, יהיו בקשר משמעותי עם חברי הקהילות השונות ויתרמו למדינה. דרישה זו מקבילה לדרכו של ר' שמעון בר יוחאי, אבי המודל, שכאשר יצא מהמערה הוא שאל כיצד לסייע לאנשי טבריה, ודומה לציפיה שלנו כיום מאנשי האקדמיה שבמחקרים שלהם יפתחו רעיונות שישפיעו על החברה כולה דרך עדכון עולם הרוח והערכים, ודרך פריצות דרך מדעיות וטכנולוגיות שימוסחרו למוצרים טובים ושימושיים.
אשמח לקבל תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
ספר שמות בשיאו, האם קראתם כבר את "כל אחד משה רבנו"?
&
הרב אבי רזניקוב-רב בית החולים איכילוב -ת"א.
הרשות השופטת-פרשת יתרו -תשפ"ג
המקור של עקרון הפרדת הרשויות הוא במבנה מערכת השלטון הבריטית. העיקרון אומץ לאומה הצרפתית במאה ה-18 על ידי שארל מונטסקייה, שאף ניסח אותו. במבנה הדמוקרטיה האמריקאית בא לידי ביטוי בצורה המובהקת ביותר עיקרון זה. שלוש הרשויות פועלות בצורה עצמאית, ולרוב אינן מנוכרות זו לזו, אלא – מקיימות מערכות של גשרים וקשרים ביניהן. בארה"ב מכנים זאת: איזונים ובלמים.
לשיטת "הפרדת הרשויות" יש בסיס איתן במסורת היהודית. על פי ההלכה, יש הפרדה בין סמכות המלך לסמכות החוק – היא ההלכה, והסנהדרין הממונה על פירוש החוק. מלך ישראל כפוף לחוק הא-לוקי. זאת בשונה מהמקובל בתרבות המסופוטמית, שבה המלך הוא עצמו המחוקק. למלך אין סמכויות בפירוש החוק. הסנהדרין היא המפרשת את החוק הא-לוקי ויש חובה לשמוע בקולה, "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים י"ז, י"א).
עת ביקורו במחנה ישראל במדבר יתרו מופתע למראה משה חתנו, המקדיש את כל זמנו לשפיטת בני ישראל
"וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת־הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל־מֹשֶׁה מִן־הַבֹּקֶר עַד־הָעָרֶב". (שמות, י"ח, י"ג).
יתרו מבקש ממשה להסביר מדוע עליו לעבוד במהלך כל היום כשהעם "ניצב עליו". בתגובה לתשובת משה –שהעם מביאים את בעיותיהם לפני משה ומבקשים שיפסוק כיצד עליהם לנהוג – יתרו עונה בחריפות,
…לֹא־טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל גַּם־אַתָּה גַּם־הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי־כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא־תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ.
אז יתרו משיא למשה עצה בדבר הדרך הנכונה להתמודד עם הבעיה,
"וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל־הָעָם אַנְשֵׁי־חַיִל יִרְאֵי אֱ-לֹקים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ אֶת־הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל־הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ־הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ.
משה שומע בקול יתרו ומתחיל מיד ליישם את הצעותיו להאצלת הסמכות המשפטית כדי לייעל את שפיטת העם (פסוקים כ"ד–כ"ב).
יתרו התווה את הדרך לבחירת השופטים ובניית המערכת השיפוטית בישראל. הוא היה הראשון שהציע להפריד את הרשות השיפוטית מהרשות המחוקקת, בהציעו למשה, "הֱיֵה אתה לָעָם מול הא-לֹקים" (י"ח, י"ט), כלומר יתרו מציע למשה להביא את החוקים מד' ואילו הרשות השופטת תפעל לפיהם. הצעות יתרו שניתנו מתוך אמונה בד' ובדרך הנהגתו את העולם, הכשירו את לבבות העם לקבלת התורה במעמד הר סיני, וסייעו למשה בהנהגת העם.
בסיפור המקורי יתרו מונה את התכונות הרצויות של האנשים שימונו לשופטים, "אַנְשֵׁי־חַיִל יִרְאֵי אֱ-לֹקים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע" (שמות י"ח, כ"א). מה שקרה בפועל הוא, "וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל הָעָם" (כ"ה). . כלומר, יש לבחור דיינים שיהיו בעיקר "אנשי-חיל" במובן המוסרי-חברתי של המונח, הווה אומר, לא הבקיאות בתורה בלבד היא זו שאמורה לקבוע את בחירת הדיין, אלא התנהגותו לפי התורה.
משה מתאר את התכונות הנדרשות לשופטים ברשימה דומה בדברים א', אך הוא סוטה מן המודל שיתרו הציע. הרשימה החדשה שמה דגש משולש על סוג שונה של יכולת, "אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים" (דברים א', י"ג). התנאי היחיד לכהונה כשופט מתואר בשלושה תארים שונים, "חוכמה", נראה מנותק מכל ניסיון חיים מעשי. חכמה היא פרי לימוד והכשרה מקצועיים, 'החזקוני' פירש "לפי שכל כך יש ביד אדם להכיר בחברו אם הוא חכם אם לא, אבל ירא שמים אין בידו להכיר" (שמות, י"ח, כ"ה).
ניכר שהסיפור על אודות הקמת מערכת המשפט על פי ספר דברים שוכתב לפי שיטתה של נקודת מבט מאוחרת המרוממת את ערך ה"חוכמה", הקשורה לרוב למלאכת הסופר, וביקשה להחילה על משרת השופט. שינוי זה מעיד על החופשיות שנקטו בה מחברי ספר דברים מחד גיסא, ומאידך על מקצועיותם והיכרותם עם רזי התחום.
הרב שמשון רפאל הירש בפירושו על אתר עמד על עיקרי הדברים הנובעים מהצעתו של יתרו,
"לפיכך נראה כי תכלית המערכת הזאת לא הייתה אלא להנהיג דירוג של סמכויות, ו'שרי אלפים' וכו' אין פירושם, ממונים על אלפים וכו', אלא אנשים שנבחרו מתוך אלפים וכו' כטובים וכמעולים שבהם... מסתבר אפוא, כי כל האנשים שעתידים היו להתמנות הוצעו על-ידי העם עצמו, ומשה רק אישר ומינה אותם. תחילה בחרו כל אלף איש מתוכם את המעולה והמוכשר ביותר, לאחר מכן כל מאה איש, וכן הלאה עד לגוף הבוחר הקטן ביותר –עשרה. היו אפוא ארבע דרגות של כשירות ומהימנות – זו למעלה מזו…
שבת שלום ובשורות טובות.
הרב אבי רזניקוב
&
רו"ח יעקב זיצר- חיפה
השיבה שופטינו כבראשונה- פרשת יתרו תשפ"ג
בתחילת פרשת ״יתרו״ מתואר המפגש של ״יתרו חותן משה״ ומופיעות עצותיו של יתרו למשה. כאשר יתרו רואה שעל משה עומס רב, הוא שואל את משה שעונה לו ״ כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חוקי(ללא ו) האלוקים ואת תורותיו״.
יתרו אומר למשה:״לא טוב הדבר אשר אתה עושה(ללא ו)״. ״נבל תיבול(ללא י וללא ו) גם אתה גם העם הזה אשר עמך כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשהו לבדך״. יתרו לא נותר רק עם ביקורת אלא אף מייעץ למשה מהי הדרך הנכונה לפעול תוך כדי הפרדת סמכויות. בעניין זה הרב ארנטוריי מביא ניתוח מדברי הרמב״ן ואומר שעצת יתרו מתייחסת ל ג׳ תפקידים אליהם התייחס משה.
א)לדרוש אלוקים.-כגון עזרה לחולה…..
ב)ושפטתי בין איש ובין רעהו.
ג)והודעתי את חוקי האלוקים ואת תורותיו.-לתת מענה לבעיות הילכתית…
בעצתו של יתרו הוא מציין לפני משה שאת הנושאים א ו ג משה צריך להמשיך לשאת,אך לתפקיד השפיטה (נושא ב) אפשר למצוא אנשים אחרים: ״ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלוקים ….ושפטו את העם הזה בכל עת…״.
בהמשך כתוב ״וגם כל העם הזה על מקומו(ללא ו) יבוא (ללא ו) בשלום״. ה”אור החיים״ הקדוש כותב על המילים ״מכל העם״-״הגם שימצא בני אדם שיראה בעיניו כי הם ראויים לדבר,אע״פ כן לא יהיה מתרצה בהם, עד שיבקש כל העם ,ויקח הגדול שמכולם בעל בחינה מבחינות הטובות המנויות בדבריו״.
רבי חיים ברלין מציין שהמושג ״שלום״, בלשון חז״ל, מציין פשרה שבה נעשה שלום בין הצדדים במקום שאחד ינצח והשני יפסיד.
בעצת יתרו יש עניין של הפרדת רשויות, כאשר נושא השיפוט צריך להיות מוטל על כתפי שופטים שהם מכל העם, ואני מוסיף את שלמדתי ושמעתי כי תמיד רצוי וכדאי למצוא פשרה,כי
בהרבה מקרים הפשרה הגרועה טובה מפסק דין טוב.
בתפילת העמידה אותה אנו אומרים שלוש פעמים ביום, מופיע: ״השיבה שופטינו כבראשונה ויועצנו כבתחילה״.,כלומר שהשופטים יתנהלו לכל אורך הזמן שהם יושבים על כס המשפט, כאילו זה המשפט הראשון שלהם וישקיעו את מאמציהם והאנרגיה שלהם לכל אורך תקופת כהונתם כאילו זה משפטם הראשון.
שבת שלום. הזיצרים.
&
יגאל גור אריה- "הנשר מלך העופות" פרשת יתרו-תשפ"ג
פרשת יתרו- מתן תורה.
״אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים *וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים* ואביא אתכם אלי...״ במה זכה הנשר, במה הנשר שונה משאר הציפורים ובמה הוא מיוחד/ שונה ?
הנשר מוזכר במקרא (26 פעמים) כסמל לעוצמה, קלות מעוף, מהירות ורעבתנות.הנשר הוא אחד העופות הדורסים הגדולים בטבע, והוא מכונה גם "מלך העופות".בניגוד לעופות דורסים אחרים, ה"דורסים" את טרפם באמצעות רגליים חזקות וטפרים (ציפורניים) חדים, אין הנשר מצויד ברגליים חזקות במיוחד, וטפריו קצרים וקהים. גם בתחום התמרון האווירי הוא אינו נדרש למיומנות רבה, ומומחיותו היא בתחום הדאייה. הנשר הוא סוג של דאון, הנישא על זרמי אוויר מבלי להניד כנף, וכך הוא סורק שטחים נרחבים בחיפוש אחר פגרים, מבלי ל"בזבז" אנרגיה מרובה. כמאתר הנשר מזון, הוא צולל לעברו בנחישות, ואגב כך מאותת לשאר חברי קהילתו על המציאה ומזמן אותם אליה.הנשר "קורא" לחבריו ברגע שהוא מזהה את הפגר עוד לפני שהוא יורד לסעוד את ליבו וזאת על ידי מעגלי תעופה, הלהקה רואה זאת ומצטרפת אליו.
הנשר הוא עוף חברותי, המקנן במושבות על צוקים נישאים. רבייתו איטית, זוג נשרים מטיל ביצה יחידה, וגידולה עד לפריחת הגוזל מן הקן נמשך כמעט שנה. מסיבה זו מתקשה אוכלוסיית הנשרים הישראלית להתאושש מהמכות הנוחתות עליה בזו אחר זו.
השוני של הנשר :כל הציפורים נושאים את גוזליהם במקור או בציפורנים *הנשר נושא את גוזליו על כתפיו*. רש״י על כנפי נשרים ;״כנשר הנושא גוזליו על כנפיו, אומר מוטב שיכנס החץ בי ולא בבני..״ עניין *החץ מלשון חציצה, מחיצה*.
כאשר סיים בני ברק קורס קצינים כתבתי לו ברכה: ואשא אתכם על כנפי נשרים כך אתה ברק שלנו, כמו הנשר תשמור ותגן על חיילך, שא אותם על כנפיך/כתפייך ...
---------
מספר האותיות בעשרת הדברות הוא: 613 כמניין המצוות: תרי"ג=613.
רמז לכך שכל המצוות מקופלות ב 10 הדברות.
למה צריך כ"כ הרבה מצוות? שלכל אחד ואחת תהיה דרך להתחבר למצווה החביבה/המתאימה לו.
שבת של שלום!
שבת שלווה ענוגה וחמה !!
יגאל גור אריה.
&
בלומה-טיגר דיכטוולד
בע"ה, פרשת יתרו-תשפ"ג
לא תחמוד
מאמר זה עוסק בשאלה מדוע הדיבר "לא תחמוד", מפורט, בעוד הדיברות שלפניו קצרים.
"לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ" (שמות, יתרו כ,יד).
"וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ" (דברים, ואתחנן, ה, יח)
ארבעת הדיברות שלפני "לא תחמוד" מופיעים באמירה קצרה של "לא תרצח", "לא תנאף", "לא תגנוב" וכו', בעוד שהדיבר "לא תחמוד" מפורט מאוד. גם בחומש דברים הוא מפורט מאוד בניגוד לארבעת הדיברות שקדמו לו ויש אפילו תוספת "וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ ", שאינה מופיעה בחומש שמות.
בחומש דברים מופיעה גם וו החיבור. לא תרצח ולא תנאף ולא תגנב...ולא תחמד. וו החיבור קושרת בין כל ארבעת הדיברות האחרונות, והיא נעדרת מחומש שמות.
לא תחמוד בניגוד ללא תרצח, לא תגנוב וכו', אינו כרוך במעשה אלא במחשבה בלבד.
מדוע אם כן היא מופיעה בעשרת הדיברות ועוד באופן מפורט?
על חווה נאמר " וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל" (בראשית ,ג, ו). הפרת הצו האלוקי קשורה לתאווה שמקורה במראה העיניים. העין רואה והלב חומד. לא תחמוד מתחיל במראה עיניים. וכך גם בפרשת אשת יפת תואר. "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ ...וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה " (דברים, כי תצא, כ, י ).
לא תחמוד ולא תתאווה קשור בתשוקה למשהו שאינו שלי, ואני חייב להעבירו לרשותי. הפירוט המופיע בדיבר זה מתייחס לאותה חולשה אנושית נפוצה שמקורה בקנאה במה שיש לאחר, בהשתוקקות למה שאין לי, אני רוצה בו ואיני מסוגל לשלוט בעצמי. פרשת קין והבל, יוסף ואחיו מקורה בקנאה מסוג זה. "דירה נאה אישה נאה וכלים נאים מרחיבין דעתו של אדם" (בבלי,נז ע"ב), אך בתנאי שהאדם יתנהל על פי דבריו של בן זומא האומר "איזהו גיבור? הכובש את יצרו ואיזהו עשיר? השמח בחלקו" (אבות ד, א). לא במקרה נסמכו שני היגדים אלה זה לזה. כיבוש היצר הוא תנאי להיות האדם שמח בחלקו.
רבי אלעזר הקפר אומר: "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" (אבות ד, כח). מהו, מוציאין את האדם מן העולם? גורמים לאדם להתנהג שלא על פי ערכי התורה והמוסר, משום ששלושת אלה הם הסיבות לחטאים, והן מוציאות את האדם מן החברה האנושית, שכן אין חברה יכולה להתנהל כראוי כאשר קנאה, תאוה וכבוד מניעים אותה.
נאמר, "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר " (משלי, טז, לב), שכן השליטה העצמית קשה ביותר, אך היא גם המתגמלת ביותר בהיותה "מותר האדם מן הבהמה". ההבדל בין מי ששולט ברוחו לבין מי שלא נוהג כך, היא בקוד מוסרי פנימי הקובע שאני שמח במה שיש לי, ומה שאין לי נתפס כמה שאינו צריך להיות שלי ועל כן איני מתאווה לו. זהו תהליך תודעתי עמוק שאדם עובר עם עצמו ורק אז הוא בן חורין כפי שאומר רבי יהודה הלוי בשירו עבדי זמן, "עבדי זמן עבדי עבדים הם עבד ה' הוא לבד חופשי".
זו הסיבה לפירוט המופיע בדיבר לא תחמוד, וזו גם הסיבה לוו החיבור המופיעה בספר דברים "ולא תגנוב" וכו'. הדיבר האחרון הוא המצע עליו מונחים ארבעת הדיברות שקדמו לו. לא תחמוד הוא אמנם מחשבה והרהור, אך אם לא נשלוט בו תיווצר תגובת שרשרת של ולא תגנוב, ולא תנאף, ולא תענה ברעך עד שקר ולא תחמוד. לא תחמוד הוא השער . אם נבוא בו אנו עלולים לעבור מהרהור למעשה. אם נחמוד את אשת רענו נגיע גם לניאוף, ואם נחמוד את שדה רֵעֵנוּ נגיע לגניבה, שהרי גם לחץ ואיום על הזולת שימכור לנו את שדהו בכסף הוא עבירה. מילת מפתח בדיבר לא תחמוד היא המילה רעך החוזרת שלוש פעמים. אם נזכור שאנו חומדים את מה ששייך "לרעך" הרי ננהג לפי הכלל של "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך, ואהבת לרעך כמוך".
כרם נבות היזרעאלי יכול לשמש מופת לקשר שבין לא תחמוד לבין לא תרצח, המתבצע על ידי אדם אחר, לא זה שחמד. אחאב רוצה את כרם נבות ומוכן לשלם עבורו או לתת לנבות כרם חלופי. עד כאן הצעה לעסקה כלכלית כשרה. אך נבות מסרב למכור משום שזוהי נחלת אבותיו. אחאב חושק מאוד בכרם זה. " וַיָּבֹא אַחְאָב אֶל בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי וַיֹּאמֶר לֹא אֶתֵּן לְךָ אֶת נַחֲלַת אֲבֹתָי וַיִּשְׁכַּב עַל מִטָּתוֹ וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו וְלֹא אָכַל לָחֶם". (מלכים א, כא, ד)
אחאב מלך ישראל שיש לו שדות וכרמים לרוב, חפץ דווקא בכרם מסוים זה. תאוותו לכרם זה משבשת עליו את דעתו. הוא אומנם לא פועל ללקיחת הכרם בכוח, אך דיכאונו בשל אי קבלת הכרם מפעיל את איזבל שלה מוסר צידוני, והיא אינה מבינה כלל מה הבעיה. לשיטתה, המלך נוטל כל מה שהוא רוצה. היא מודיעה לאחאב כי היא תיתן לו את הכרם שחשקה נפשו בו. אחאב אינו טורח לברר כיצד יעשה הדבר. הוא פסיבי. "וַתִּכְתֹּב סְפָרִים בְּשֵׁם אַחְאָב וַתַּחְתֹּם בְּחֹתָמוֹ וַתִּשְׁלַח הספרים ... וְהוֹשִׁיבוּ שְׁנַיִם אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל נֶגְדּוֹ וִיעִדֻהוּ לֵאמֹר בֵּרַכְתָּ =קללת] אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ וְהוֹצִיאֻהוּ וְסִקְלֻהוּ וְיָמֹת" (שם כא, יא-יד).
איזבל מעניקה את הכרם לאחאב על ידי עלילה על נבות לפיה קילל את ה' ואת המלך ועל כן חייב מיתה. כך היא יוצרת מצג שווא של צדק. הכול לכאורה כדין.
"וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אַחְאָב כִּי מֵת נָבוֹת וַיָּקָם אַחְאָב לָרֶדֶת אֶל כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי לְרִשְׁתּו" (כא, טז), אלא שכאן הוא פוגש באליהו הנביא שמביא לו את דבר ה' "... הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ ...כֹּה אָמַר ה' בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה" (כא, יט). לפנינו אם כן "לא תחמוד את אשר לרעך", שסופו עלילה, עיוות דין ורצח.
בניגוד ללא תחמוד שמקורו ברצון ליטול את שאינו שלי, קנאת סופרים שמקורה ברצון להדמות לאחר ולא ליטול דבר ממנו, מבורכת, בהיותה מרבה חוכמה. קנאת פנחס שהורג את זמרי ואת המדיינית, ואליהו שהורג את נביאי הבעל בכרמל, אינה קנאה שלילית משום שהיא נובעת מרצון לבער תועבה ועבודה זרה מעם ישראל. זו אינה קנאה במישהו אלא קנאה למישהוא. קנאה לה'. היא טהורה בהיותה נקייה מכל נגיעה אישית.
ט"ז שבט תשפ"ג- בלומה דיכטוולד.
&
מתוך ספריו של הרב ד"ר יואל בן-נון, חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא
מקראות-יתרו, ובינה בתורה בראשית-שמות לפרשת יתרו:
עשרת הדברות ו-12 הלאווים
בעשרת הדיברות יש שנים עשר 'לאווים', המסודרים בצורת שישה מול שישה, כמו בחודשי השנה וכמו בשבטי ישראל:
לא יהיה לך אלהים אחרים על פני
לא תרצח
לא תעשה לך פסל וכל תמונה
לא תנאף
לא תשתחוֶה להם
לא תגנֹב
ולא תעבדם
לא תענה ברעך עד שקר
לא תִשא את שֵם ה' א-להיך לַשָוא
לא תחמֹד בית רעך
לא תעשה כל מלאכה (ביום השבת)
לא תחמֹד אשת רעך
בלוח הראשון יש מסגרת אמונית תומכת, מסבירה ומאיימת – היא מכנסת ארבעה 'לאווים' לשני דיבורים (פעמיים: "אנכי ה' א-להיך"); כמו כן, מסגרת זו מעמידה את כיבוד אב ואם כמקבילה משלימה ('שלושה שותפים באדם) ל"אנכי ה' א-להיך", ואת החיים הארוכים על האדמה (בארץ האבות) כסגירה חותמת ליציאת מצרים, עד כדי משפט שלם אחד:
"אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים ...
I
לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (כ', ב' ו-יב)
בלוח השני יש רק 'לאווים' מהדהדים, בלי שום הסבר תומך, בלי "כי" ובלי "למען"; אפילו ההסבר שבספר בראשית (ט', ו) על החומרה של שפיכות דמים, "כי בצלם א-להים עשה את האדם", לא נזכר בעשרת הדיברות, רק האיסור המוחלט.
עשרת הדיברות הם הופעה חד-פעמית בכל ההיסטוריה של מוסר מוחלט, וכך הם נתפסו גם בנצרות ובאסלאם, וגם בפילוסופיה המערבית; עוצמה זו מהדהדת במיוחד בלוח השני, דווקא מפני שאין בו שום מסגרת ושום הסבר.
להרחבה: שיעור 10 – 'שנים עשר הלאווין בעשרת הדברים'. פרקי מקראות לפרשת יתרו, 'עשרת הדיברות ו-12 הלאווים'.
מעמד הר סיני: לפגוש את א-לוהים ולהישאר בחיים
שלוש מטרות למעמד הר סיני נזכרות בתורה (בפרק י"ט ובסוף פרק כ'):
מטרה אחרונה זו רמוזה בספר שמות, אחרי הדיברות:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ (=פן תמותו), כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱ-לֹהִים, וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ (=הבחירית, החופשית) עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ" (כ', י"ז)
בספר דברים, אחרי הדיברות, הדברים כבר מפורשים:
"וַתֹּאמְרוּ... הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי... אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱ-לֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ. כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱ-לֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי"
(דברים ה', כ"א-כ"ג)
בני אדם מבינים ומרגישים, שפגישה עם א-לוהים פירושה מוות, "כי לא יִראַני האדם, וָחָי" (ל"ג, כ), אולם בחרדת המוות הגדולה שבמעמד הר סיני הבינו בני ישראל, שא-לוהים לא התגלה להם כדי להמית אותם, אלא כדי לתת להם 'תורת חיים'. אם כן, למרות שקשה להם להמשיך במצב כזה אפילו עוד רגע, הם הבינו את העיקרון: לא לעבוד את הא-לוהים בתור מלאך מוות, כי אין זו עבודה ראויה לפני ה'.
על ההבנה הזאת, ועל הבחירה שלהם לשלוח את משה לקבל את התורה בעבורם, אמר ה' למשה בספר דברים, אחרי הדיברות:
"וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ. מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי (=לא יראת מוות, אלא יראה בחירית)... לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם"
(דברים ה', כה-כו)
כאשר ה' א-לוהים אומר "מי יתן..." זוהי הפתעה גדולה – הלוא בידיו החיים והמוות, ובידיו ליצור 'היתוך' כזה, ששום אדם מישראל לא יוכל להינתק מן התורה אפילו אם ירצה! ריבונו של עולם, אם רצונך שייראו אותך וישמרו כל מצוותיך, תן אתה את לבבם ליראה מוחלטת! למה לשחרר אותם, ולו במעט, מפחד המוות? כדי שיוכלו להיות עם חצוף וקשה עורף?! כדי שתהיה להם האפשרות להיות עם שלא מפסיק להתווכח עם עצמו ועם א-לוהיו?!
התשובה היא – ה' רוצה לתת לאדם בכלל, ולעם בני ישראל בפרט, חופש בחירה מירבי!
כל אדם, מעצם בריאתו כ'בן תמותה', פוחד למות; אין שום טעם וצורך במעמד הר סיני של 'היתוך' והפחדה וכפייה; חרדת המוות במעמד הר סיני באה לשחרר את יראת המוות, ולהפוך גם אותה לבחירה חופשית של יראת הרוממות; ה' הוציא משליטתו את יראת השמים, במיוחד במעמד הר סיני, כדי שיהיה ערך ומשמעות לקיום התורה מתוך "נעשה ונשמע" (שמות כ"ד, ז).
ברוך השם א-לוהינו אשר נתן לנו תורת חיים, בדרך "מכור הברזל" אל ארץ הבחירה.
הרב ד"ר יואל בן-נון
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 220- חיים קופל
בין עומק לשטחיות
1) ישנן שתי פרשיות בתורה שבפסוק הראשון שלהן נאמר: "את כל אשר עשה". הפרשיות מתארות את גדולתם של ישראל ואת הנסים שעשה להם הקב"ה.
2) האחת בפרשתנו נאמר:" וישמע יתרו ..את כל אשר עשה א-להים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים" (י"ח-א). בעקבות כך הטריח יתרו את עצמו, ובא אל משה למדבר, להתרשם ולהתקרב לה'.
והשנייה בפרשת בלק, שם נאמר באופן דומה:" וירא בלק. אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי" (במדבר כ"ב-ב).
מעניין שתגובת בלק הייתה הפוכה מתגובת יתרו. הוא התרחק מה' ואף גייס את בלעם לקלל את ישראל ולהחלישם.
3) צריך להסביר את הפער העצום בין מסקנות יתרו, לבין מסקנות בלק בן צפור.
יתירה מזו, הרי יתרו רק שמע, לעומת בלק שראה, והרי אנו יודעים שראיה בעיניים מחברת וגורמת להתרשמות חזקה יותר. לפי זה בלק היה צריך, עוד יותר מיתרו, לבוא ולנסות להתחבר עם ישראל?.
4) נראה, שהסבר להבדל ביניהם נמצא בכתוב עצמו. אצל יתרו כתוב: "את כל אשר עשה א-להים למשה ולישראל" ואילו אצל בלק נאמר:" את כל אשר עשה ישראל לָאֱמֹרִי ".
דהיינו, בלק ראה ראיה שטחית בלבד, הוא ראה את עם ישראל מנצח במלחמות, וסבר שגם הוא עצמו יוכל לגבור על ישראל ע"י שיחבור לעם נוסף ובתוספת השפעה סגולית(שבלעם יקלל אותם),יצליח. אין זו ראיה יסודית, הוא לא ניתח לעומק מה, או מי, גרם לניצחון ישראל. לכן הסיק מסקנות שגויות.
5) לעומתו, יתרו, אומנם רק שמע, אבל הבין, שעם שמוציאים אותו ממצרים, משתחרר מאומה חזקה, קורעים לו את הים שנסגר אחריו, ומטביע בתוכו את המצרים. הוא מתנהל במדבר, והקב"ה דואג לכל צרכיו. יתרו ניתח את כל המהלך לעומק, והבין שיש כאן יד א-להים שעומדת מאחורי כל המהלכים. בלעדיו התהליך לא היה יכול להתקיים, לכן בא להצטרף לעם ישראל.
6) גם ההלכה מבחינה בין ראיה שטחית ובין התבוננות לעומק, כפי שעשה יתרו.
כידוע אסור להסתכל בקשת, לכן השו"ע מדייק ואומר: הרואה קשת מברך. מדויק, ראיה(שטחית) ולא הסתכלות (יסודית), לעומת זאת הגמרא אומרת: המסתכל בכהנים כשנושאים כפיהן עֵינָיו כֵּהוֹת (חגיגה דף ט"ז.), לפי שהשכינה שורה בין ידיהם. (ראיה אקראית אינה אסורה).
7) רש"י כותב בתחילת ספר ויקרא ד"ה: " ויקרא אל משה": לדיבור הייתה קריאה (קודמת), ולא להפסקות (בסיום). וּלְמָה היו הפסקות משמשות?, ליתן רווח למשה, להתבונן בין פרשה לפרשה ובין עניין לעניין.
8) ואכן החפץ חיים אומר, שאין בפרשת בלק(למעט בסופה)פרשה פתוחה או סתומה, המבדילה בין עניין לעניין, אלא הכל רצף אחד, כי בלעם ובלק לא הפסיקו לרגע כדי להתבונן בתוצאות מעשיהם אחרי כל אירוע, אולי רצוי לשנות כיוון.
9) ויתכן שזו גם אחת ממטרות יום השבת, שנאמר בעשרת הדברות. בכל ימות השבוע אדם "נסחף" בזרם העשייה, ואין לו זמן לעצור, להתבונן ולבדוק את משמעות המאורעות הפוקדות אותו, ולאן פניו מועדות. באה שבת באה מנוחה: "פסק זמן" לחשוב ולהתבונן אם הוא לא איבד את הכוון אליו הוא צריך לחתור להגיע.
10) תשובות לפרשת בשלח
א) בתפילה אנו אומרים "וים סוף להם בקעת וזדים טִבַּעְתָּ וידידים העברת". ולכאורה לפי הפסוקים בתורה הסדר הפוך, קודם ישראל עברו ואח"כ המצרים טבעו? תשובה: מושב זקנים מבעלי התוספות מתרץ.(מופיע באוצר החכמה). ראשית ישראל נכנסו לים שנבקע, מצרים רדפו אחריהם ונכנסו אף הם לים, הקב"ה יצר טיט במקום שהיו, והם שקעו בו ונעצרו. בינתיים ישראל עלו ליבשה, וכשסיימו הים חזר לְאֵיתָנוֹ וכיסה את המצרים שטבעו בים. לכן זדים טיבעת, בבוץ, אח"כ ישראל עברו ליבשה, ואז, חזר הים למקומו, ומצרים טבעו.(ראה גם תרוץ אבן עזרא שם).
ב) שני דודים וְאַחְיָין אחד בפסוק אחד? תשובה: "ומשה אהרון וחור עלו ראש הגבעה" (י"ז-ו). חור בנה של מרים.
11) שאלות מפרשת יתרו
א) "אני חֹתֶנְךָ יתרו בא אליך ואשתך ושני בניה עמה" (י"ח-ו).למה בניה? וכי הם לא גם בני האב משה?
ב) מי כתב ובאיזה הקשר את הדברים: "ואני כותב זאת לדורות שראיתי רבים שגדלו והעשירו מן טעות שהטעו העכו"ם ולא הצליחו וירדו נכסיהם לטמיון.."ומה הקשר בין דבריו לבין פרשתנו?
שבת שלום
מחיים קופל- מעדנים 220 פרשת יתרו תשפ"ג
תגובות/הערות/הארות/ או בקשת הצטרפות ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com
שבת מבורכת בבריאות ובשורות טובות מאחלת החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון
