לתרומה בבקשה להכנס לאתר www.hamikra.org
***********************************************************
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל בסיפרון "עשרה נתיבים אל ה'-בתוך מרוץ החיים למצוא קרבת א-לוהים" מתוך מורשת הרב זקס ובהוצאת קורן מגיד (להחזיק את הסיפרון לידך ולפתוח לחמש דקות ביום, בכל עמוד שתפתח תמצא תשובות!. )
פרק עשירי-"נתיב האחריות: העתיד היהודי. עמודים 125-133
*****************
על כל יהודי כיום יש 183 נוצרים ו־100 מוסלמים. יותר משלושת אלפים שנה לאחר שנאמרו, דבריו של משה נשארו אמיתיים: "לֹא מַרְבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם, כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים" (דברים ז, ז). היינו מעט אז, אנחנו מעט גם עכשיו.
מדוע בחר ה' את העם הקטן הזה למטרה גדולה כל כך, להיות העדים שלו בעולם, העם שיילחם באלילי הזמן בכל תקופה, נושאי המסר ההומני שלו? מדוע אנו כל כך מעטים? מדוע קיים הדיסוננס הזה שבין גדולתה של השליחות ובין קטנותו של העם האחראי לשאת אותה איתו?
יש פסוק מוזר בתורה: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקַדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם, וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אתם" (שמות ל, יב). אי אפשר לטעות במשמעות הדברים. מסוכן לספור את היהודים. מאות שנים מאוחר יותר, דוד המלך התעלם מן האיסור, ומגפה גדולה פרצה בעם. מדוע מסוכן לספור יהודים?
אומות עורכות מפקדים מתוך הנחה שיש כוח במספרים: ככל שהעם גדול יותר, כך כוחו גדול יותר. לכן מסוכן לספור יהודים. אם היהודים היו מאמינים אי פעם שהכוח שלהם תלוי במספרים, הם היו נכנעים, חלילה, לייאוש. בארץ ישראל הם היו תמיד כוח קטן, מוקף על ידי אימפריות. בגולה, בכל מקום הם היו מיעוט.
היכן אפוא שוכן הכוח היהודי אם לא במספרים? התורה נותנת תשובה יפה ונפלאה. ה' אמר למשה: אל תספור יהודים. אמור להם לתת, ואז תספור את התרומות שלהם. במושגים של מספרים אנחנו קטנים. אבל במושגים של תרומות, אנחנו עצומים. כמעט בכל תקופה יהודים נתנו משהו לעולם: התורה, ספרות הנביאים, מזמורי תהילים, חוכמתם של הרבנים במשנה, במדרש ובתלמוד; הספרייה הנרחבת של ימי הביניים של פרשנויות וחוקים, פילוסופיה ומיסטיקה. לאחר מכן, כשדלתות החברה המערבית נפתחו, השאירו היהודים חותם בתחומים רבים בזה אחר זה: עסקים, תעשייה, אומנות ומדע, קולנוע, תקשורת, רפואה, משפטים, וכמעט בכל תחום של החיים האקדמיים. הם חוללו מהפכה במחשבה בפיזיקה, בכלכלה, בסוציולוגיה, בפסיכולוגיה ובאנתרופולוגיה. יהודים זכו בפרסי נובל ללא כל פרופורציה למספרים שלנו.
ההסבר הפשוט הוא שלהיות יהודי זה להיות נקרא לתת, לתרום, לשנות, לסייע במשימה המונומנטלית שהעסיקה את היהודים משחר ההיסטוריה שלנו: להפוך את העולם מקום להשראת השכינה, מקום של צדק, חמלה, כבוד האדם וקדושת החיים. אף על פי שאבותינו העריכו את הקשר שלהם עם ה', הם מעולם לא ראו זאת כזכות. הם ידעו שזאת אחריות. ה' ביקש דברים גדולים מהעם היהודי, ובכך עשה אותם גדולים.
כשהדברים מגיעים לנתינת תרומה, המספרים אינם נחשבים. מה שחשוב הוא מחויבות, תשוקה ודבקות במטרה. דווקא בגלל שאנחנו קטנים כל כך כעם, כל אחד מאיתנו נחשב. כל אחד מאיתנו תורם לשינוי בגורל היהדות ובגורל העם היהודי. זכריה אמר זאת בצורה הטובה ביותר: "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת" (זכריה ד, ו). כוח פיזי צריך מספרים. ככל שהעם גדול יותר, כך יש לו יותר כוח. אולם כשמגיעים לכוח רוחני, אין צורך במספרים, אלא בתחושת אחריות. יש צורך בעם, שכל אחד ממנו יודע שהוא או היא חייבים לתרום משהו ליהדות ולסיפור האנושי. השאלה היהודית איננה מה העולם יכול לתת לי, אלא מה אני יכול לתת לעולם. היהדות היא קריאתו של ה' לאחריות. הרב לורד יונתן זקס זצ"ל.
לא נשאר מי שירים את קולו
בגרמניה, הם באו לקחת תחילה את הקומוניסטים, אך לא הרמתי את קולי כי לא הייתי קומוניסט. אחר כך הם באו לקחת את היהודים, אך לא הרמתי את קולי כי לא הייתי יהודי. אחר כך הם באו לקחת את חברי האיגוד המקצועי, אך לא הרמתי את קולי כי לא הייתי חבר האיגוד המקצועי. אחר כך הם באו לקחת את הקתולים, אך לא הרמתי את קולי כי הייתי פרוטסטנטי. ואז הם באו לקחת אותי, אך כבר לא נשאר מי שירים את קולו. (מרטין נימלר 1946) ובהמשך:
ברכה לאחרים
להיות יהודי זה להיות ערני לעוני, לסבל ולבדידות של אחרים. קרל מרקס קרא לדת 'אופיום להמונים'. אין דת שפחות מתאימה להגדרה זו מאשר היהדות. אופיום מבטל את הרגישות שלנו לכאב. היהדות מחדדת את הרגישות שלנו אליו. אין יהודי שחי את היהדות ושיכול להיות בלי מצפון חברתי. להיות יהודי משמעו לקבל אחריות. העולם לא ייעשה טוב יותר מאליו. גם אנחנו לא נהפוך אותו למקום אנושי יותר בכך שנשאיר זאת לאחרים - פוליטיקאים, פובליציסטים, מוחים, מובילי קמפיינים - שנהפוך אותם לסוכנים שלנו להביא גאולה בשמנו. החיים הם השאלה שה' שואל אותנו, הבחירות שלנו הן התשובה.
להיות יהודי משמעו להיות ברכה לאחרים. זה מה שאמר ה' לאברהם במילים הראשונות שאמר לו, מילים שלפני ארבעת אלפים שנים הניעו את ההיסטוריה היהודית: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, ג). להיות יהודי אין פירושו לבקש ברכה, אלא להיות ברכה.
יהדות עוסקת ביצירת אנרגיה רוחנית: אנרגיה, שאם היא מנוצלת לטובתם של אחרים, היא משנה חיים ומתחילה לשנות את העולם. חיים יהודיים הם לא החיפוש לגאולה אישית. הם השאיפה חסרת המנוח להפוך את העולם למקום שבו ה' יכול להרגיש בבית. יש אלף דרכים שבהן אנחנו יכולים לסייע לעשות זאת, וכל אחת מהן יקרה, ואין לאחת מהן עדיפות על פני האחרת.
כשאנו נותנים, כשאנו אומרים 'אם זה לא בסדר, תן לי להיות בין הראשונים לעזור לתקן את זה', אנו יוצרים רגעים של יופי מוסרי בלתי נדלה. אנו יודעים כמה אנחנו קטנים, וכמה אין אנחנו מתאימים למשימות שהציב לנו א-לוהים. אפילו גדול היהודים שבכל הזמנים, משה, החל את שיחתו עם א-לוהים במילים "מי אנכי?". אבל לא אנחנו הם אלו שמתחילים בלהיות ראויים לאתגר; זהו האתגר שהופך אותנו לראויים אליו. אנחנו גדולים כגודל האידיאלים שלנו. ככל שהם גבוהים יותר, כך אנו נעשים גבוהים יותר.
(From Renewal to Responsibility,הרב יונתן זקס)
תפילה
ריבונו של עולם, עזור לי לפעול בדרך שבה בשנה הבאה אוכל לומר: שמעתי, הגבתי, נתתי, צמחתי. כתוב אותנו, כדי שנוכל לכתוב אחרים, בספר החיים. הרב לורד יונתן זקס זצ"ל.
*********************************************************************
פודקאסט כפול 2 , קצר ומדהים על פרשת השבוע נערך ע"י הבינה במסר של הרב לורד יונתן זקס זצ"ל באדיבות דוד פטרפרוינד ובחסות החברה לחקר המקרא.
פרשת וישלח בגירסה קצרה- מוצרט-בטוהבן-יעקב אבינו-כח- והמאבק
https://drive.google.com/file/d/19S3_nyF8WIgGu7YoIj6VOSfxoK8Csf7_/view?usp=sharing
***************************************************
פרשת וישלח -דילמות מוסריות- ייסורי הבחירה.
https://drive.google.com/file/d/1t-EMHYCI69CLEdEM1Kc6LLYYbozoPcsu/view?usp=sharing
***********************
מומלץ להקשיב ברכב, בדרך או סתם תוך כדי מנוחה,
**************************************************************
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן מגיד.
פרשת וישלח תשפ"ו
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר מהפרשה."יִרְאָה אוֹ צָרָה"?
עשרים ושתיים שנים עברו מאז ברח יעקב מפני אחיו, בודד וחסר כול. עשרים ושתיים שנים עברו מאז גמר עשו אומר לנקום על מה שנראה בעיניו כגנֵבת ברכתו. והנה עתה עומדים האחים להיפגש. זהו מפגש טעון. אֵי-אז נשבע עשו להרוג את יעקב. האם יעשה זאת עכשיו – או שהזמן ריפא את הפצע? יעקב שולח שליחים להודיע לאחיו שהוא בא. הם חוזרים ומבשרים שעשו יבוא לפגוש את יעקב וארבע מאות איש עמו. כוח גדול כזה מלמד שפניו של עשו לאלימות.
תגובתו של יעקב קשה. "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ" (בראשית ל"ב, ח). הפחד מובן, אך יש בתגובה הזו גם תעלומה. מה פשר הכפילות? מה ההבדל בין "ויירא" ל"ויצר לו"? תשובה עמוקה לכך נותן המדרש:
"וַיִּרָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ". אמר ר' יהודה בר ר' עילאי: לא היא יִרְאָה, לא היא צרה. אלא: "וַיִּרָא" – שלא יהרוג, "וַיֵּצֶר לו" – שלא יהרֵג. אמר: "אם הוא מתגבר עלי, הורגני, ואם אני מתגבר עליו, אני הורגו". הדא הוא "וירא", שלא יהרוג; "ויצר לו", שלא יהרֵג א.
ההבדל בין השניים, על פי המדרש, הוא שהיראה היא מוסרית, והצרה גשמית. חששו של אדם פן יהרוג את הזולת הוא דבר אחד. יראתו פן יהרג, דבר שונה. רגשותיו של יעקב היו אם כן כפולי פנים: הפסיכולוגי והפיזי; המוסרי והחומרי.
אך כאן עולה שאלה אחרת. ההגנה העצמית מותרת על פי ההלכה. אם עשו זמם להרוג את יעקב, השבת מלחמה שַׁערה מצד יעקב הייתה מוצדקת, גם במחיר חיי עשו. מדוע אם כן גורמת אפשרות זו ליעקב מצוקה מוסרית? לשאלה זו מכוונים דבריו של רבי שבתי בס בפירושו לרש"י "שפתי חכמים":
יש לומר דיעקב ודאי לא היה ירא שמא יהרוג את עשו, דקיימא לן =שהרי מקובלנו כי] "הבא להרגך השכם להרגו". אלא שיעקב היה מתיירא שמא יהרוג הוא אנשים של עשו, ואולי הם לא באו להרוג את יעקב אלא להרוג] אנשים של יעקב, ו]רק עשו בא להרוג את יעקב. ואף על פי שאנשיו של עשו היו רודפין אחר אנשיו של יעקב, וכל אדם ניתן להציל את הנרדף בנפשו של רודף, מכל מקום אם יכול להציל באחד מאיבריו והרגו נהרג עליו – ויעקב היה ירא שמא יהרוג אותן מכוח בלבול המלחמה, אף על פי שהיה יכול להציל אותם באמצעות פגיעה] באחד מאיבריהם ב.
העיקרון העומד כאן למבחן הוא, על פי "שפתי חכמים", שימוש מזערי בכוח. יעקב הוטרד מהאפשרות שבלהט העימות הוא יהרוג לוחמי אויב שכדי לנטרלם אפשר להסתפק בפציעתם.
אך יש אפשרות אחרת, והיא שהמדרש מתכון למה שהוא אומר, לא יותר ולא פחות: שהֵצֵרה ליעקב האפשרות שיהרוג אחרים, גם אם הדבר יהיה מוצדק לחלוטין.
לפנינו מקרה של דילמה מוסרית. רבים משתמשים בביטוי זה באופן לא מדויק, לציון בעיה מוסרית, הכרעה אתית קשה. אבל לא כל קונפליקט הוא דילמה. יש קונפליקטים מוסריים רבים. האם מותר להפיל עובר כדי להציל את אימו? האם עלינו לשמוע בקול הורינו אם הם מורים לנו לחטוא? האם יש לחלל שבת כדי להאריך את חייו של חולה סופני? לשאלות הללו יש תשובות. יש בכל מקרה מסלול פעולה נכון ומסלול שגוי. שתי חובות מתנגשות, ואנו נעזרים בעקרונות מטא-הלכתיים כדי לומר איזו מהן קודמת. ישנן שיטות מוסר שלפיהן כל הקונפליקטים המוסריים הם מן הסוג הזה. בכל התנגשות יש הליך הכרעה, ועל כן תמיד יש תשובה מוחלטת לשאלה "מה עליי לעשות".
דילמה, לעומת זאת, היא מצב שאין בו תשובה נכונה. לא-נכון שאעשה א (אמסור את עצמי לסכנת הרג) לא נכון שאעשה ב (אהרוג אדם אחר); אבל עליי לעשות אחד מהם. בניסוח אחר: ייתכנו מצבים שבהם עשיית הדבר הנכון איננה סוף פסוק. העימות עשוי להיות טרגי במהותו. העובדה שעיקרון אחד (הגנה עצמית) גובר על האחר (האיסור להרוג) אין פירושה שלנוכח הברירות הללו לא ארגיש מצוקה. לפעמים, להיות מוסרי פירושו להתייסר לנוכח הכורח לבחור בין שתי אפשרויות כאלו. אם האדם מכריע נכון במצב כזה, הדבר אולי פוטר אותו מרגשות חרטה או אשמה, אך הוא עדיין מרגיש כאב וצער על הפעולה שהוא נאלץ לנקוט.
שיטת מוסר המשאירה מקום לקיומן של דילמות היא שיטה שאיננה מנסה להשטיח את המורכבויות של החיים המוסריים. בעימות בין שתי אפשרויות נכונות, או שתי אפשרויות רעות, עשויה להימצא דרך פעולה נאותה – הרע במיעוטו, או הטוב במרבוֹ – אך אין הדבר מבטל את הכאב הרגשי. אדם צדיק הוא, בין היתר, זה המסוגל לפעמים להצטער גם כשהוא יודע שפעל נכון. המדרש אומר לנו כאן שהיהדות מכירה בקיומן של דילמות. להלכה כלים עדינים ועקרונות-על המאפשרים לקבוע סדר קדימויות בין חובות, אך הם לאו דווקא מבטלים את ההתייסרות שלאחר ההכרעה. יעקב, בגדלות נפשו, חש חרדה מוסרית גם לנוכח הידיעה שיעשה דבר מוצדק לחלוטין – יגן על חייו במחיר חיי אחיו התוקפן.
יעקב הוריש תכונה זו לנו, לעם ישראל. ההכרח לפגוע בתוקפן כדי להגן על חיינו כואב לנו. כזאת הייתה למשל תגובתם של חיילים בצה"ל במלחמת ששת הימים. בשבועות ההמתנה שלפני המלחמה שררה בישראל חרדה איומה מפני ריכוזי הכוחות העצומים של צבאות ערב בגבולותיה ונחישותם למחוק את ישראל מהמפה ולזרוק את יהודיה לים. אנחת הרווחה עם הניצחון הייתה אדירה, ושמחת שחרור ירושלים, והיכולת לשוב ולהתפלל בכותל המערבי, הוסיפה עליה רוממות רוח. גם חילונים-שבחילונים הודו אז כי גודל השעה עורר בהם רגשות דתיים.
ובכל זאת, בשיח הישראלי בחודשים שלאחר המלחמה ניכר היה שמצב רוחם של הלוחמים שהשתתפו בקרבות רחוק מלהיות אופורי. אצל רבים מהם הוא היה קודר, מהורהר ואפילו מיוסר. הרמטכ"ל יצחק רבין קיבל מיד לאחר המלחמה תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית, וכך אמר בנאום התודה:
יראה ייתכן שהעם היהודי לא חונך ולא הורגל לחוש את שמחת הכובש והמנצח. לכן מתקבל הדבר ברגשות מעורבים.
עם המסוגל להרגיש עצב אפילו בניצחון הוא עם המכיר במורכבות הטרגית של חיי המוסר. לפעמים אין די בבחירה נכונה. צריך גם להיאבק ליצור עולם שבחירות כאלו אינן נדרשת בו מלכתחילה – עולם שחיפש ומצא דרכי שלום ליישב בהן סכסוכים.
שאלות לשולחן השבת
א. בראשית רבה עו, ב.
ב. שפתי חכמים לבראשית לב, ח.
